עכשיו אני יכול להיות רגוע
זה אות שהמלחמה תחלוף מעלינו בשלום
אתה יכול לקרוא כתבה שלי עליהם
פה. אפשר לסכם את הקריירה שלהם כך: מ-66 עד 68 הם היו להקת פופ-מוד-ארנ'בי-פסיכדלי, עם אלבום והמון סינגלים, מ-68 עד 70 הם פנו לכיוונים יותר נסיוניים ו/או כבדים, כמובן גם עם האלבום השני והמדהים שלהם שאזאם ואי.פי הופעה עם כיסויים ללהיטים, ועד לפירוקם בסוף 71 (הסינגל האחרון שלהם יצא אחרי הפירוק במאי 72) הם היו פרוג אנד רול, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עם שני אלבומים: לוקינג און ומסאג' פרום דה קאנטרי. לא משנה מה הם עשו או איזה סגנון הם ניגנו, תמיד היו להם מלודיות קליטות, הרמוניות מעובדות היטב לפעמים אפילו בחמש קולות, גיטרה בהחלט מיוחדת, באס שנותן גם בראש וגם בבטן, תיפוף בין הטובים ששמעתי, והכי חשוב חדשנות. קשה לי להאמין שתמצא להקה יותר אקלקטית ומעניינת מהם. בטח שלא עם יותר שינויים בהרכב - מ-66 עד 68 היו רוי ווד (שירה, כותב שירים, גיטרה), כריס "אייס" קפורד (באס), קארל וויין (שירה מובילה), בוו בוואן (תופים), וטרבור ברטון (גיטרה). ב-68 קפורד עזב, וברטון החליף אותו בבאס. ב-69 ברטון עזב, והחליף אותו ריק פרייס. ב-70 וויין עזב, ואחרי כמה זמן החליף אותו ג'ף לין. ב-71 עזב פרייס, והשלישיה הסופית הייתה בוואן, לין ו-ווד, שהמשיכו באותו הרכב להקים את ELO.