יש לו מאהבת...
שלום רב כתבתי כאן לפני מספר חודשים וסיפרתי על בעלי שמתכתב עם בחורה מאד צעירה במייל. הרגשתי אז כעס נוראי וקנאה. והנה חלפו להם מספר חודשים והיום אני חושבת שהמאהבת האמיתית שלו היא... האינטרנט. כיום הוא מתכתב עם ההמווווון בחורות, וגם עם בחורים, משתתף באתר שיוצרים בו, ועסוק בזה בערך 16 שעות ביממה. אני אוהבת להיפגש ולשוחח עם אנשים חיים והוא - לא. אני עובדת. מאוד עסוקה, והוא מובטל. בכל זאת יש לי עדיין את הרצון והפנאי להיות איתו בקשר בדיבור ובמגע אינטימי, אבל כמעט שאין עם מי לדבר, כי בכל רגע פנוי הוא טס למחשב. ויושב שם ימים ולילות. בעבר התכסחנו על העניין והגענו לקטנוניות של חישוב דקות ושעות. היום אנחנו כמעט שלא מדברים, לא בגלל שאני לא רוצה, אלא אני יודעת שהדיבור לא יוביל אותנו לשום מקום. כן. אני אוהבת אותו מדי פעם, אבל קשה לי עם חידלות האונים שלו. כל האנרגיות שלו - במחשב. בענייני היומיום הוא כמעט שלא שותף, וכשאני מזמינה אותו לחשוב ביחד על נושאים שונים, הוא מצהיר "תעזבי אותי. אין לי סבלנות. תעשי מה שאת חושבת." הוא הפסיק לבוא איתי למפגשים שונים (זה בסדר מצדי) ואת הזמן הוא מבלה עם החברים שלו - במחשב. הוא אכן מקבל פירגונים בלתי רגילים על כושר יצירתו, אבל בזה זה מתמצה. אני עובדת שעות רבות, ומצפה שאם הוא בבית - לעזרה ממנו. העזרה שלו מתמצה בכביסה (פעמיים בשבוע) בריקון אשפה ובקניות. כל השאר - עליי, כולל עבודה בבית, עניינים פיננסיים וכו´. זה ממש לא היה מפריע לי אילו בשעות הפנאי היה לי אותו. אבל רוב הזמן הוא - שם. אז אולי זו עוד ורסיה של זוגיות בעידן המאה ה-21? לא יודעת. אולי זה דווקא עדיף? בכל אופן, אני די מרגישה בדידות מדי פעם (לא קנאה ל...) ומאוד כמהה לקשר אינטימי (לאו דווקא סקס) עם איש קרוב שאיננו לי בימים אלה. מה דעתכם?
שלום רב כתבתי כאן לפני מספר חודשים וסיפרתי על בעלי שמתכתב עם בחורה מאד צעירה במייל. הרגשתי אז כעס נוראי וקנאה. והנה חלפו להם מספר חודשים והיום אני חושבת שהמאהבת האמיתית שלו היא... האינטרנט. כיום הוא מתכתב עם ההמווווון בחורות, וגם עם בחורים, משתתף באתר שיוצרים בו, ועסוק בזה בערך 16 שעות ביממה. אני אוהבת להיפגש ולשוחח עם אנשים חיים והוא - לא. אני עובדת. מאוד עסוקה, והוא מובטל. בכל זאת יש לי עדיין את הרצון והפנאי להיות איתו בקשר בדיבור ובמגע אינטימי, אבל כמעט שאין עם מי לדבר, כי בכל רגע פנוי הוא טס למחשב. ויושב שם ימים ולילות. בעבר התכסחנו על העניין והגענו לקטנוניות של חישוב דקות ושעות. היום אנחנו כמעט שלא מדברים, לא בגלל שאני לא רוצה, אלא אני יודעת שהדיבור לא יוביל אותנו לשום מקום. כן. אני אוהבת אותו מדי פעם, אבל קשה לי עם חידלות האונים שלו. כל האנרגיות שלו - במחשב. בענייני היומיום הוא כמעט שלא שותף, וכשאני מזמינה אותו לחשוב ביחד על נושאים שונים, הוא מצהיר "תעזבי אותי. אין לי סבלנות. תעשי מה שאת חושבת." הוא הפסיק לבוא איתי למפגשים שונים (זה בסדר מצדי) ואת הזמן הוא מבלה עם החברים שלו - במחשב. הוא אכן מקבל פירגונים בלתי רגילים על כושר יצירתו, אבל בזה זה מתמצה. אני עובדת שעות רבות, ומצפה שאם הוא בבית - לעזרה ממנו. העזרה שלו מתמצה בכביסה (פעמיים בשבוע) בריקון אשפה ובקניות. כל השאר - עליי, כולל עבודה בבית, עניינים פיננסיים וכו´. זה ממש לא היה מפריע לי אילו בשעות הפנאי היה לי אותו. אבל רוב הזמן הוא - שם. אז אולי זו עוד ורסיה של זוגיות בעידן המאה ה-21? לא יודעת. אולי זה דווקא עדיף? בכל אופן, אני די מרגישה בדידות מדי פעם (לא קנאה ל...) ומאוד כמהה לקשר אינטימי (לאו דווקא סקס) עם איש קרוב שאיננו לי בימים אלה. מה דעתכם?
