זה נכון
כי יש אמנם להגיד את הדבר "הנכון" אבל יש גם את עניין הטיימינג, והנסיבות. משהו שגם נ"טים אובר סחבקים נופלים בו.
למשל עניין המעלית, אם כי הדוגמא שלי רלוונטית יותר למצב של זרים במעלית ולא של שכנים כמו שאמא מיכל תיארה...
נראה לי שכשנקלעים עם אנשים נוספים למתחם סגור ומצומצם לפרק זמן מסוים ולא ארוך, יש תחושה של: אנחנו מספר גופים באותו חלל קטן. אנחנו לא מכירים זה את זה. בעוד דקה או שתיים איש איש יתפזר לענייניו ומן הסתם לא נראה עוד זה את זה, אבל צריכה להיות מחווה מסוימת של הכרה הדדית בעובדה שאנחנו חולקים מרחב משותף.
אז חלק מהאנשים יעדיף להרהר במה שהרהרו לפני שנכנסו למעלית. לא ייצרו קשר עין ולא יגידו כלום.
אחרים יעיפו מבט קצר זה בזה וכשהמבטים שלהם יצטלבו תתקיים מבחינתם "ההכרה" המשותפת.
אחרים ינידו ראש או יחייכו חיוך קטן, ובזה יסתיים העניין. אם בחיוכים עובר גם "חום" מסוים אז אפשר להתקדם ל"בן כמה הילד" או "נעליים מקסימות".
כל אחד והתחושה האישית שלו משולבת בסימנים לא מילוליים שהוא מקבל מהאחר שמולו. הבנה ללא מילים.
ויש את האנשים שיכנסו ויגידו שלום. זאת כבר הצהרה לחלל המעלית. ואי אפשר להתעלם מהצהרה. היא דורשת תגובה. ייתכן ויש כאלה, ואולי גם ילדים צעירים נמנים איתם, שזה מרגיש להם סוג של חדירה לפרטיות כי זה דורש מהם תגובה שהם לא היו מוכנים לתת באותו רגע, לאותו אדם, באותה סיטואציה. אולי הם גם לא יודעים אם מספיק להסתפק בלהחזיר "שלום" או שהם צריכים עכשיו להתחיל לדבר עם האדם שפנה אליהם.
אגב, במקומות בהם זה נהוג (באירופה וארה"ב מן הסתם), זה כבר בא לאנשים באופן טבעי כנראה. נכנסים למעלית, אומרים שלום, הנמצא במעלית משיב "שלום", וכולם יודעים שמדובר בקודים של נימוס, כך שאין ב"שלום" הזה שום דבר שדורש ממך מעבר לאמירה עצמה.
בארץ כל עניין הנימוסים ממש לא מפותח, ואם מישהו נחמד אליך ושאינו מחוג מכרייך, תקבל מבט תוהה והסתגרות. אלא אם כן תיפול על מישהו סחבק, פתוח וחביב שישמח לאמירת השלום שלך. אנשים כאלה מקרינים סוג של אנרגיה תזזיתית מסביבם. קל "להריח" אותם. הם יחפשו את קשר העין שלך בשמחה ובאינטנסיביות...
מסובך לאללה
לאדם שיודע "מה צריך" אבל שקשה לו להעריך מתי כדאי להפעיל את "הצריך" ומתי כדאי לוותר. ועם מי....
אני זוכרת שלפני שנה בעלי ניסה ללמד את הבת "איך יוצרים קשר עם ילדים בגינה". הוא תרגל איתה משחקי תפקידים עם בובות בבית ואמר לה שכשהיא רואה ילד בגן שרוצה לשחק איתו היא צריכה לגשת אליו ולומר לו "שלום. קוראים לי X. איך קוראים לך?" ומה לומר, זה פשוט לא ישב לי טוב.
נכון שזה הדבר הנכון להגיד. זה מנומס. יש פניה "שלום". יש קודם כל הצגת עצמך "לי קוראים כך וכך" ואז יש פניה משולבת בבקשה לאחר "איך קוראים לך". הכל נכון וכך באמת צריך להיעשות בעולם אידיאלי, אבל משהו עדיין צרם לי.
האמת, שני דברים צרמו לי: אם הילדה לא רוצה לפנות לאף אחד אחר, עזוב אותה. בשביל מה... (הזדהות טוטאלית מצידי
) ואם תסתכל טוב, אם הילדה נהנית ממשהו היא תחפש קשר עין עם ילד שנהנה מדבר דומה לידה. מבחינתי זאת פניה לגיטימית (ושוב, הזדהות טוטאלית מצדי
). ביקשתי שיניח לדברים. היום הילדה לא אומרת שלום אלא פונה לילדים אחרים ישר ולעניין "אני עושה כך וכך, רוצה גם?" זה מה שמרגיש לה נכון או שאולי זה מה שהיא למדה מילדים אחרים.
מה שגורם לי לתהות אם במדינות בהם כללי הנימוס ברורים יותר, והדברים מובנים יותר, לאוטיסטים "קל" יותר?
