אם כבר - אז כבר
תודה על המחמאות, ועל ההתייחסות הרצינית. ובכן... עם הערצת מנהיגים יש לי בעיה. אני לא מעריץ מנהיגים או מצביאים, באמת שלא, ולא כיוונתי לכך. הערצת אמני רוק, בעיני, היא חלק מתרבות הרוקנ'רול, כשם שניתן לחשוב (אולי) גם על הערצת אמנים אחרים. הביטוי "אמן נערץ" אינו ביטוי גנאי או פסול בעיני. עצם הביטוי "אגדת רוק" מצביע במידה רבה על קיומה של אפשרות הערצה "שפויה". עם זאת, אין פירושו של דבר שאני מוכן לקבל כל דבר שאמני רוק מסוימים עושים, אין פירושו של דבר שלא ניתן להפעיל כלפיהם ביקורת (שמקורה בשכל), אין פירושו של דבר שאני נוהג בטמטום חושים מוחלט כלפי דברים שהם אומרים, מבצעים או יוצרים - לא ולא. ואולם, בהחלט קיים יחס מיוחד אל "אמן נערץ". יחס שמקורו אינו דווקא תולדה של בחירה מודעת, שקולה, מדודה וזהירה של דברים שהוא עושה, אלא יחס שמקורו בסנטימנט מיוחד שאתה חש כלפיו. אני בהחלט מודה, שיש לי חולשה כזו בהתייחס לאמני רוק מסוימים (ג'ימי הנדריקס, אם להזכיר אחד). יתרה מכך, אני חושב שברוקנרול, להבדיל מסוגי אמנות אחרים, יש חשיבות מיוחדת להיזון האנרגטי החוזר שבין האמן לקהל שלו. יחס זה מקבל את ביטויו המזוקק ביותר בהופעת רוק (מן הזן האמיתי, אני לא מדבר כאן על הופעות "אמנים" דוגמת עברי לידר ויתר רכיכות הבמה מן הזן המתבכיין). אין בכך שום דבר רע. נהפוך הוא. הערצה שכזו, בהחלט יכולה לבוא על חשבון הערצה מן הסוג המסוכן ההוא שהזכרת בתגובה שלך. וזאת תשובתי המושכלת... והבא בתור הוא סוס.