../images/Emo186.gif ../images/Emo182.gif
למי שלא יודע, בלילה שבין רביעי לחמישי היתה שרפה בחדר לא מאוכלס בהילטון 191. היה שמח בלילה. למחרת בבוקר הגיע להילטון קצין שהודיע שעד שמר בחור שלנו שגרם לשרפה לא יסגיר את עצמו או עד שהם ימצאו אותו, אף אחד לא יוצא מהבסיס. עוצר. בקיצור, רצה הגורל שדווקא באותו יום הייתי חולה. ממש חולה. חום, גרון כואב, כאבי ראש, בטן, מה שתרצו. בהפסקת צהריים הלכתי למרפאה, ישבתי שם חצי מת איזה שעה עד שבדקו אותי, מצאו שיש לי חום ושאר שטויות והחליטו לשלוח אותי הביתה, לראות רופא אזרחי, כי בשוחרים לא מטפלים במרפאה צבאית. אחלה. אני הולך לי אל מדריכתי, נותן לה את הטופס מהמרפאה. "מצטערת, לא משחררים אף אחד בגלל העוצר. גם חולים." הלו, אני חולה! מצד אחד לא מטפלים בנו בבסיס, ומצד שני לא משחררים אותנו לראות רופא בחוץ. תישבור רגל, יד, ראש, נירה בעצמך ברגל, תקפוץ מקומה שלישית, אבל הביתה לא תצא. זה לא צחוק חבר'ה, אני הרגשתי מופקר. חבר שלי שגם חולה, ישב בחמד"ר מעשר בבוקר (!) ולא שיחררו אותו. בסוף מר בחור התוודה, אבל בגלל שכל דבר זז לאט כמו צב בצבא, רק בשלוש וחצי השתחררנו, חולים וזועמים. אחרי זה עוד כל השוחרים משכבת י' שהשתחררו באותה שעה התעכבו בש.ג, כי שכחו לעדכן את השומרים שם שנגמר העוצר. האטימות של הסגל במקום הזה מטריפה אותי כל פעם מחדש.