ישן מהבוידעם
והפעם, להקה נידחת למדי, שהוציאה שלושה אלבומים בשנים 1972-1973 ונעלמה אל תהום הנשייה. כמות הלהקות הבריטיות שנסחפו אל גל הרוק האומנותי בראשית שנות השבעים היה עצום. רובן שאפו למחזר את ההצלחה הגדולה של King Crimson שעבורם היתה האורים והתומים של ההעזה המוסיקאלית. מעטות היו הלהקות שהצליחו לשרוד מעבר לאלבום אחד או שניים. מעטות גם הלהקות שהיה להם משהו ייחודי למכור וזו עוד סיבה לפריחה הרגעית בראשית שנות השבעים. ואולם, בשנים האחרונות האינטרנט החזיר רבות מהן לחיים והלייבלים הבינו שהקהל צמא לנוסטלגיה גם אם הוא לא ממש מכיר את מה שהו מתנסטלג אליו. אחת הלהקות הללו היתה Jonesy שמיוחד בה היה שילוב של גיטארה פאזית - עם קצוות בלקמוריות ווירטואוזיות שלא היתה מביישת את הגדול מכולם. הגיטריסט היה ג'ון אוואן ג'ונס (לא זה של ג'ת'רו...) והסולמות המטורפים שהוא הגיע אליהם היו מחרידים אפילו את המלמסטיינים לסוגיהם. כמו הרבה להקות בנות הזמן וכמו האבא הרוחני הממושקף, גם הם חטאו במלוטרון כבד שרק מוסיף לערגה שחשים כשמקשיבים להם. על המלוטרון וההאמונד המסורתי היה אמון Jamie Kaleth שגם שר, ועוד איך הוא שר! קול גבוה, על גבול הצווחני אבל לא חוצה את הגבול הזה. מזכיר קצת את ג'ון אנדרסון בלי המניירות הספיריטואליות. עד כאן אין כל חדש אצל הלהקה הזו - אבל כאן נכנס הדובדבן שבקצפת: חצוצרה חשמלית, עליה מחצצרץ Alan Bown. השילוב הזה של חצוצרה שעוברת דרך פילטרים של דיסטורשן, עם גיטרת פאז מתפרעת, מלוטרון מצווח ברקע ועליו מנגן עוד צווחן חביב, יוצרת צליל שעדיין לא שמעתי מאף להקה בת הזמן. גם המוסיקה, שבהגדרות המילוניות למיניהן תוגדר כמובן כ Progressive היא הרבה יותר מזה. יש שם בלוז, ג'אז, ניצנים של Heavy Metal והרבה הרבה וירטואוזיות שלא איפיינה את המוסיקה הפרוגרסיבית של התקופה. מי שמכיר את Quartermass, עוד להקה של אלבום אחד, יחיד ומאד מיוחד, יאהב מאד את הלהקה הזו. בעוד Quartermass מבססת את המוסיקה שלה על האמונד בדיסטורשן כבד מאד (ובכך ייחודה) Jonesy עושה את זה עם גיטרה, חצוצרה ומלוטרון. צריך להאמין כדי לשמוע. האלבומים המומלצים הם: No Alternative הראשון, ובמיוחד Growing השני. יקי
והפעם, להקה נידחת למדי, שהוציאה שלושה אלבומים בשנים 1972-1973 ונעלמה אל תהום הנשייה. כמות הלהקות הבריטיות שנסחפו אל גל הרוק האומנותי בראשית שנות השבעים היה עצום. רובן שאפו למחזר את ההצלחה הגדולה של King Crimson שעבורם היתה האורים והתומים של ההעזה המוסיקאלית. מעטות היו הלהקות שהצליחו לשרוד מעבר לאלבום אחד או שניים. מעטות גם הלהקות שהיה להם משהו ייחודי למכור וזו עוד סיבה לפריחה הרגעית בראשית שנות השבעים. ואולם, בשנים האחרונות האינטרנט החזיר רבות מהן לחיים והלייבלים הבינו שהקהל צמא לנוסטלגיה גם אם הוא לא ממש מכיר את מה שהו מתנסטלג אליו. אחת הלהקות הללו היתה Jonesy שמיוחד בה היה שילוב של גיטארה פאזית - עם קצוות בלקמוריות ווירטואוזיות שלא היתה מביישת את הגדול מכולם. הגיטריסט היה ג'ון אוואן ג'ונס (לא זה של ג'ת'רו...) והסולמות המטורפים שהוא הגיע אליהם היו מחרידים אפילו את המלמסטיינים לסוגיהם. כמו הרבה להקות בנות הזמן וכמו האבא הרוחני הממושקף, גם הם חטאו במלוטרון כבד שרק מוסיף לערגה שחשים כשמקשיבים להם. על המלוטרון וההאמונד המסורתי היה אמון Jamie Kaleth שגם שר, ועוד איך הוא שר! קול גבוה, על גבול הצווחני אבל לא חוצה את הגבול הזה. מזכיר קצת את ג'ון אנדרסון בלי המניירות הספיריטואליות. עד כאן אין כל חדש אצל הלהקה הזו - אבל כאן נכנס הדובדבן שבקצפת: חצוצרה חשמלית, עליה מחצצרץ Alan Bown. השילוב הזה של חצוצרה שעוברת דרך פילטרים של דיסטורשן, עם גיטרת פאז מתפרעת, מלוטרון מצווח ברקע ועליו מנגן עוד צווחן חביב, יוצרת צליל שעדיין לא שמעתי מאף להקה בת הזמן. גם המוסיקה, שבהגדרות המילוניות למיניהן תוגדר כמובן כ Progressive היא הרבה יותר מזה. יש שם בלוז, ג'אז, ניצנים של Heavy Metal והרבה הרבה וירטואוזיות שלא איפיינה את המוסיקה הפרוגרסיבית של התקופה. מי שמכיר את Quartermass, עוד להקה של אלבום אחד, יחיד ומאד מיוחד, יאהב מאד את הלהקה הזו. בעוד Quartermass מבססת את המוסיקה שלה על האמונד בדיסטורשן כבד מאד (ובכך ייחודה) Jonesy עושה את זה עם גיטרה, חצוצרה ומלוטרון. צריך להאמין כדי לשמוע. האלבומים המומלצים הם: No Alternative הראשון, ובמיוחד Growing השני. יקי
