יריעה קטנה
אי אפשר להשתחרר.(7 שנים אחרי, עדיין כלואה.) תמונות סתורות מהחיים. סדורות כבתערוכה. לא תמיד רציתי להיות צלמת מפורסמת, זה בא לי בשלב מאוחר. עמלתי קשות, למדתי את המקצוע, תרתי אחר מקומות, נופים, רגעים ובמיוחד אנשים מיוחדים לצלם אותם. רציתי להיות צלמת. חלמתי ליום שבו אוכל להתגאות בתערוכה ששמי מתנוסס בה. יום בהיר אחד שינה את כל העתיד שתכננתי לעצמי. מוזיאון אחד אליו נכנסתי, מוזיאון אחד יותר מידי. ראיתי שם כאב, ראיתי שם דמעות של ילדה קטנה, ראיתי שם עבר, ראיתי שם את עצמי ונבהלתי. בתור צלמת עם עתיד (כך לפחות חשבתי), לא בדקתי את תוכי והם הופיעו להם ביום בהיר אחד, תמונות סתורות, פוטו מונטאז שלם. הוא לא היה מרהיב, די מבהיל. יד נוגעת, פנים זרות, פנים מוכרות, חורים שלמים בחיים, כאילו שמת נגטיב עם פוזטיב יחדיו ואתה מנסה לפענח את התמונה במלואה. לימדו אותי שאומן אמיתי הוא אומן חופשי, אומן אמיתי הוא זה אשר מגלה ופותח את עצמו, רואה את תוך תוכו, בכדי שיוכל להבחין בפרטים הקטנים של החיים. לתפוס את הרגע. ביום אחד תפסתי כמה רגעים, בחיי. רגעים מודחקים, שאיני יודעת איך הצלחתי להסתירם כל כך עמוק.כי יש בי מודעות עצמית, יש בי ראיה פנימית. בכל זאת הצלחתי להפתיע אף את עצמי. *נגיעה זרה שחווה ילדה קטנה מנער מתבגר שאת מיניותו אך מגלה. *משחק מחבואים קבוע שבו המסתור הכי מיותם מתגלה כלא בטוח.הוא תמיד מצא אותך, התנחמת בכך. העדפת זאת. להיות הקורבן ושאף אחת אחרת לא תפגע. * על מיטה מוצעת וסרוחה זרקו אותך, סטרו בך כדי שתשתקי. *דם, ראית אותו, ידעת שלשווא שמרת גופך ועתה לנצח הוא מזוהם. המבט המטורף בעיניו, לעולם לא אשכח אותו. לעולם! עיניים- הם הדבר הבסיסי עבור צלמת. היום בו עלו התמונות הסתורות מחיי, הוא היום בו נסגרה הדלת אל העתיד, אל החלום ובמקום להמשיך להדחיק את העבר, מצאתי את עצמי מדחיקה את עתידי. תם נשלם-ונשכח ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ בכל פעם שאת שוכבת שם על המיטה שוב, את פותחת רגליים- ועוצמת עיניים.
אי אפשר להשתחרר.(7 שנים אחרי, עדיין כלואה.) תמונות סתורות מהחיים. סדורות כבתערוכה. לא תמיד רציתי להיות צלמת מפורסמת, זה בא לי בשלב מאוחר. עמלתי קשות, למדתי את המקצוע, תרתי אחר מקומות, נופים, רגעים ובמיוחד אנשים מיוחדים לצלם אותם. רציתי להיות צלמת. חלמתי ליום שבו אוכל להתגאות בתערוכה ששמי מתנוסס בה. יום בהיר אחד שינה את כל העתיד שתכננתי לעצמי. מוזיאון אחד אליו נכנסתי, מוזיאון אחד יותר מידי. ראיתי שם כאב, ראיתי שם דמעות של ילדה קטנה, ראיתי שם עבר, ראיתי שם את עצמי ונבהלתי. בתור צלמת עם עתיד (כך לפחות חשבתי), לא בדקתי את תוכי והם הופיעו להם ביום בהיר אחד, תמונות סתורות, פוטו מונטאז שלם. הוא לא היה מרהיב, די מבהיל. יד נוגעת, פנים זרות, פנים מוכרות, חורים שלמים בחיים, כאילו שמת נגטיב עם פוזטיב יחדיו ואתה מנסה לפענח את התמונה במלואה. לימדו אותי שאומן אמיתי הוא אומן חופשי, אומן אמיתי הוא זה אשר מגלה ופותח את עצמו, רואה את תוך תוכו, בכדי שיוכל להבחין בפרטים הקטנים של החיים. לתפוס את הרגע. ביום אחד תפסתי כמה רגעים, בחיי. רגעים מודחקים, שאיני יודעת איך הצלחתי להסתירם כל כך עמוק.כי יש בי מודעות עצמית, יש בי ראיה פנימית. בכל זאת הצלחתי להפתיע אף את עצמי. *נגיעה זרה שחווה ילדה קטנה מנער מתבגר שאת מיניותו אך מגלה. *משחק מחבואים קבוע שבו המסתור הכי מיותם מתגלה כלא בטוח.הוא תמיד מצא אותך, התנחמת בכך. העדפת זאת. להיות הקורבן ושאף אחת אחרת לא תפגע. * על מיטה מוצעת וסרוחה זרקו אותך, סטרו בך כדי שתשתקי. *דם, ראית אותו, ידעת שלשווא שמרת גופך ועתה לנצח הוא מזוהם. המבט המטורף בעיניו, לעולם לא אשכח אותו. לעולם! עיניים- הם הדבר הבסיסי עבור צלמת. היום בו עלו התמונות הסתורות מחיי, הוא היום בו נסגרה הדלת אל העתיד, אל החלום ובמקום להמשיך להדחיק את העבר, מצאתי את עצמי מדחיקה את עתידי. תם נשלם-ונשכח ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ בכל פעם שאת שוכבת שם על המיטה שוב, את פותחת רגליים- ועוצמת עיניים.
, אבל זה משפחה של חום . שבי איתנו