ירוקות
אדם שכזה, ראוי להטות לו אוזן. אחרי הכל, וודאי מצא את עצמו מעורטל מכל, הוא פונה אליי ובקולו נימה עמוקה של כנות. אני יושבת מולו במסעדה סמוכה לתחנה המרכזית, מזמינה לשנינו צלחת מרק הבית, והוא לא מוריד ממני את העיניים כשאני פותחת את הארנק וסופרת את הברזלים שעוד נשארו, אחרי הכל צריך לשמור עוד משהו לאוטובוס, בגשם כזה אנשים אינם עוצרים להקשיב לנגינת מפוחית וגיטרה, בגשם אנשים תמיד בדרך, ומי יקשיב לנערה קצוצת שיער במעיל כחול ארוך שחוזרת ומנגנת מנגינות יהודיות ואיזה בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'וני מיטשל, ניל יאנג, אהוד בנאי ומאיר אריאל- בשביל להרטיב עוד קצת את הגשם. והנה עוצר אחד, ועומד, ומקשיב, ושר איתי את כל המילים של "מים מתוקים", אני רק חשה בו, מקשיבה לניגון שלו, רק אחר כך מרימה את העיניים ופוגשת בירוקות שלו, מסתכלת בו ומחייכת וממשיכה לשיר ולנגן, והנה גם איש הביטחון ההוא, רק לפני כמה דקות ביקש ממני שאסתלק משם, גם הוא עוצר ומסתכל ומקשיב ומחזיר לי חיוך, ואחר ממשיך לדרכו, והירוקות עדיין איתי, בעיניים עצומות כשאני מתחילה את "מודה אני", בשיר הזה אני פותחת ומסיימת, שכן בזה הכל. אני מסיימת לשיר ואני מרגישה את מבטו צורב את עורי, אורזת את הגיטרה ופונה ללכת, מנקה את המפוחית כשלפתע אני מבחינה בו צועד קדימה ופונה אליי, "תרצי אולי לשבת ולדבר?" שפתיי מרפות מן המפוחית ועיניי שבות ופוגשות בירוקות שלו, עיניים בנויות מסכת איתנה של פשר ואחריות. הוא מזוקן, אולי בן שלושים, מדיף ריח חזק של אלכוהול זול, על גבו ביתו, ואני חושבת- אדם שכזה, ראוי להטות לו אוזן. אחרי הכל, וודאי מצא את עצמו מעורטל מכל, והוא פונה אליי ובקולו נימה עמוקה של כנות. נהדר. עוד מלאך בתחפושת. הוא מתחיל ללכת, אני אוספת את עצמי והולכת אחריו ובעקבותיו, מנסה להתעלות מעל מבוכתי ובו בזמן לדחוק הצידה את סממני התקף החרדה המתבשל לבוא, עוד התנגשות פנימית בין מניעים לא מודעים, אני הולכת אחרי הירוקות ההן וחושבת שהנה שוב עליי לבחור את עמדתי במערכת נסיבות נתונות, ואני בוחרת לשכוח עולם ומלואו, להתמסר לעבדקן הזה, שרוצה ממני דבר מה, איני יודעת מה, ואני הולכת אחריו כמו צאן לטבח, אולי הולכת כמו שרק אני יכולה ללכת, אחריו, למסעדה הסמוכה לתחנת המרכזית.
אדם שכזה, ראוי להטות לו אוזן. אחרי הכל, וודאי מצא את עצמו מעורטל מכל, הוא פונה אליי ובקולו נימה עמוקה של כנות. אני יושבת מולו במסעדה סמוכה לתחנה המרכזית, מזמינה לשנינו צלחת מרק הבית, והוא לא מוריד ממני את העיניים כשאני פותחת את הארנק וסופרת את הברזלים שעוד נשארו, אחרי הכל צריך לשמור עוד משהו לאוטובוס, בגשם כזה אנשים אינם עוצרים להקשיב לנגינת מפוחית וגיטרה, בגשם אנשים תמיד בדרך, ומי יקשיב לנערה קצוצת שיער במעיל כחול ארוך שחוזרת ומנגנת מנגינות יהודיות ואיזה בוב דילן, ג'ואן באאז, ג'וני מיטשל, ניל יאנג, אהוד בנאי ומאיר אריאל- בשביל להרטיב עוד קצת את הגשם. והנה עוצר אחד, ועומד, ומקשיב, ושר איתי את כל המילים של "מים מתוקים", אני רק חשה בו, מקשיבה לניגון שלו, רק אחר כך מרימה את העיניים ופוגשת בירוקות שלו, מסתכלת בו ומחייכת וממשיכה לשיר ולנגן, והנה גם איש הביטחון ההוא, רק לפני כמה דקות ביקש ממני שאסתלק משם, גם הוא עוצר ומסתכל ומקשיב ומחזיר לי חיוך, ואחר ממשיך לדרכו, והירוקות עדיין איתי, בעיניים עצומות כשאני מתחילה את "מודה אני", בשיר הזה אני פותחת ומסיימת, שכן בזה הכל. אני מסיימת לשיר ואני מרגישה את מבטו צורב את עורי, אורזת את הגיטרה ופונה ללכת, מנקה את המפוחית כשלפתע אני מבחינה בו צועד קדימה ופונה אליי, "תרצי אולי לשבת ולדבר?" שפתיי מרפות מן המפוחית ועיניי שבות ופוגשות בירוקות שלו, עיניים בנויות מסכת איתנה של פשר ואחריות. הוא מזוקן, אולי בן שלושים, מדיף ריח חזק של אלכוהול זול, על גבו ביתו, ואני חושבת- אדם שכזה, ראוי להטות לו אוזן. אחרי הכל, וודאי מצא את עצמו מעורטל מכל, והוא פונה אליי ובקולו נימה עמוקה של כנות. נהדר. עוד מלאך בתחפושת. הוא מתחיל ללכת, אני אוספת את עצמי והולכת אחריו ובעקבותיו, מנסה להתעלות מעל מבוכתי ובו בזמן לדחוק הצידה את סממני התקף החרדה המתבשל לבוא, עוד התנגשות פנימית בין מניעים לא מודעים, אני הולכת אחרי הירוקות ההן וחושבת שהנה שוב עליי לבחור את עמדתי במערכת נסיבות נתונות, ואני בוחרת לשכוח עולם ומלואו, להתמסר לעבדקן הזה, שרוצה ממני דבר מה, איני יודעת מה, ואני הולכת אחריו כמו צאן לטבח, אולי הולכת כמו שרק אני יכולה ללכת, אחריו, למסעדה הסמוכה לתחנת המרכזית.
