אני מסכימה איתך חלקית.
יש הרבה אמת בדברייך, לירדן לא היה אבא אורגינלי, הוא לא פגש שום אבא ואין לו מקור השוואה. גם הוא כמו ילדך, צוחק ומחייך רוב הזמן, ירדן הוא ילד מאד שמח אופטימי וחברותי, זה גם בזכות הגנים הטובים שלו כנראה, אבל אני בהחלט זוקפת את זה גם לזכותי, אני הרי כל ההורים שלו, המודל לחיקוי, ואני לא משליכה עליו את הכאבים שלי הפחדים החרדות והתיסכולים שיש בי, אני מצליחה למנוע את הנטל והמשא הכבד הזה ממנו, והראיה היא אופיו השמח אופטימי וטוב לב... אבל זה שגם רגשות כאלו קיימים, זו עובדה, זה קטע של הרגש, של האמוציו. בו זמנית, וללא סתירה, יש בי גם המון אושר ושמחה על האוצר הזה שנפל בחלקי, על החלום הנפלא הזה שהתגשם לי, על הקשר המיוחד היפה והאוהב כל כך שיש לי עם ירדן בני היקר שהוא כל עולמי, ואני כל עולמו. אין סתירה בין השניים. בחיים יש שמחה אבל יש גם כאב. אני מצליחה לא להעביר לו את כובד המשא, את הכאב והתיסכול שלי, ומשדרת לו שהחיים יפים, ושלא חסר לו כלום. גם אני דואגת להקיף אותו בחברים רבים, במהלך השבוע זה לא בעיה, אבל בשבתות וחגים קשה למצוא אותם ואין פה תחנת רכבת. אני אוהבת לבלות עם ירדן גם לבד, רק שנינו, אל תיטעי.. אבל שבתות שלמות וחגים, רק הוא ואני, מעצים את תחושת החסר, החסך, הבדידות, הצורך הבלתי מסופק במשפחה תומכת (סבים דודים, בני דודים... לפחות שיהיה מאלה, אם אין אבא או אחים) ואני מודה שזה לא קל, ירדן לא ממלל עדיין בגילו כמו מבוגר, אבל כשאנחנו לגמרי לבד ימים ולילות, הוא כן חש בחסר, וזה כן מפריע לו, ובמצבים כאלו מתעוררים בו געגועים (באופן לגמרי אנושי וטבעי) לאבא שחסר, לאחים, וגם לחברים שנעלמים לו בשבתות וחגים.. (הם מבלים עם בני משפחותיהם כמובן..) ואז הלב נקרע... החוסר אונים הזה שלי, גומר אותי ומכלה אותי מבפנים. אנחנו רק בני אדם, ויש גם כאב, לצד האושר המופלא שיש לי עם ירדן. אז יש אמת בדברייך, אבל יש גם דברים נוספים... יש עוד צדדים למטבע..
