יראה ואמונה
יראה ואמונה אדם שרוי בתוך אמונותיו. עוד מלפני שהוא קם בבוקר, הוא הלך לישון עם האמונה שהוא לא ישן לנצח ולמחרת בבוקר קום יקום... ואם הוא ממשכימי קום, שקם לפני הזריחה, הוא מאמין שהשמש תזרח גם היום... וכאשר הוא יוצא מביתו למלאכת יומו, הוא מאמין שיחזור לביתו בשלום. ושיחזרו בשלום גם כל בני ביתו. והוא מאמין שיעשה את מלאכתו כהלכה, והוא מאמין שהוא יבצע את מה שחשב לבצע במשך היום... והוא מאמין שחוקי המציאות כפי שהוא מכיר אותם לא ישתנו, והוא מאמין שמחשבותיו, הרגשותיו ותגובותיו מתאימים למציאות הסובבת אותו ולחוקיה. דהיינו, שהוא מאמין בנורמליות של מחשבותיו והרגשותיו. והוא מאמין בעצמו, בעוצמה זו או אחרת... כי מי שלחלוטין איננו מאמין בעצמו אינו מסוגל לתפקד... ומי שנפגעה אחת מאמונותיו הבסיסיות הנ"ל, מתמלא בחרדה... וכאשר אנו מתבוננים בחיינו, ורואים עד כמה אמונותינו שבריריות: כאשר חוקי ההסתברות של הכלל, לא עומדים בפני היוצא מן הכלל... כאשר האדמה רועשת מתחת לרגלינו, כפי שרעשה לאחרונה בטורקיה, כאשר אולם חתונות מתמוטט עלינו כאשר מגדלי התאומים נמחקים על ידי טרוריסטים, כאשר סרטן גודל בתוך גופנו, וכאשר תאונת דרכים יומיומית הורגת אותנו... אזי תוקפת אותנו יראה גדולה, ובתוך פנימיותנו מכרסמת לה תולעת של חוסר משמעות, וקשה לנו לדעת מה מכביד עלינו יותר: החרדה או חוסר המשמעות. כאן נפתח הפתח ליראת אלוהים ולמשמעות האלוהית. כאשר האמונה באלוהים מדלגת מעל שברי אמונותינו ועושה סינטיזה של כל האמונות המוליכות את חיינו. כאשר איחוי תמונת העולם המנופצת שלנו באמצעות האמונה במהות הרוחנית של ההוויה מחזירה משמעות לחיינו... בקוראנו בשם אלוהים, אנחנו מצהירים בפני עצמנו שחיינו הינם חיים משמעותיים, כאשר "אלוהים" הוא הכינוי שאנו נותנים למקור המשמעות. אך המשמעות האלוהית איננה באה רק מיראה, כי אם גם מהכרת תודה, מאהבה. כאשר אנחנו רואים את יפי עולמנו, כאשר אנחנו משתאים מפלאי הטבע, כאשר אנחנו נהנים מהטוב שבחיינו, וכאשר אנחנו לומדים לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, אנחנו מוצאים בתוכנו רצון פנימי להודות ולהלל... אך ההודייה מעצם טבעה הינה דיאלוגית: האני שלנו מודה לאיזשהו "אתה". ואין זה משנה מה הכינוי שנכנה את ה"אתה" הזה: הטבע, ההוויה, הגורל, או אלוהים, לעולם הוא בשבילנו ה"אתה" הנצחי...
יראה ואמונה אדם שרוי בתוך אמונותיו. עוד מלפני שהוא קם בבוקר, הוא הלך לישון עם האמונה שהוא לא ישן לנצח ולמחרת בבוקר קום יקום... ואם הוא ממשכימי קום, שקם לפני הזריחה, הוא מאמין שהשמש תזרח גם היום... וכאשר הוא יוצא מביתו למלאכת יומו, הוא מאמין שיחזור לביתו בשלום. ושיחזרו בשלום גם כל בני ביתו. והוא מאמין שיעשה את מלאכתו כהלכה, והוא מאמין שהוא יבצע את מה שחשב לבצע במשך היום... והוא מאמין שחוקי המציאות כפי שהוא מכיר אותם לא ישתנו, והוא מאמין שמחשבותיו, הרגשותיו ותגובותיו מתאימים למציאות הסובבת אותו ולחוקיה. דהיינו, שהוא מאמין בנורמליות של מחשבותיו והרגשותיו. והוא מאמין בעצמו, בעוצמה זו או אחרת... כי מי שלחלוטין איננו מאמין בעצמו אינו מסוגל לתפקד... ומי שנפגעה אחת מאמונותיו הבסיסיות הנ"ל, מתמלא בחרדה... וכאשר אנו מתבוננים בחיינו, ורואים עד כמה אמונותינו שבריריות: כאשר חוקי ההסתברות של הכלל, לא עומדים בפני היוצא מן הכלל... כאשר האדמה רועשת מתחת לרגלינו, כפי שרעשה לאחרונה בטורקיה, כאשר אולם חתונות מתמוטט עלינו כאשר מגדלי התאומים נמחקים על ידי טרוריסטים, כאשר סרטן גודל בתוך גופנו, וכאשר תאונת דרכים יומיומית הורגת אותנו... אזי תוקפת אותנו יראה גדולה, ובתוך פנימיותנו מכרסמת לה תולעת של חוסר משמעות, וקשה לנו לדעת מה מכביד עלינו יותר: החרדה או חוסר המשמעות. כאן נפתח הפתח ליראת אלוהים ולמשמעות האלוהית. כאשר האמונה באלוהים מדלגת מעל שברי אמונותינו ועושה סינטיזה של כל האמונות המוליכות את חיינו. כאשר איחוי תמונת העולם המנופצת שלנו באמצעות האמונה במהות הרוחנית של ההוויה מחזירה משמעות לחיינו... בקוראנו בשם אלוהים, אנחנו מצהירים בפני עצמנו שחיינו הינם חיים משמעותיים, כאשר "אלוהים" הוא הכינוי שאנו נותנים למקור המשמעות. אך המשמעות האלוהית איננה באה רק מיראה, כי אם גם מהכרת תודה, מאהבה. כאשר אנחנו רואים את יפי עולמנו, כאשר אנחנו משתאים מפלאי הטבע, כאשר אנחנו נהנים מהטוב שבחיינו, וכאשר אנחנו לומדים לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, אנחנו מוצאים בתוכנו רצון פנימי להודות ולהלל... אך ההודייה מעצם טבעה הינה דיאלוגית: האני שלנו מודה לאיזשהו "אתה". ואין זה משנה מה הכינוי שנכנה את ה"אתה" הזה: הטבע, ההוויה, הגורל, או אלוהים, לעולם הוא בשבילנו ה"אתה" הנצחי...