אילן רוזינר
New member
יפו תל אביב
בגילי, מה כבר יש לי לעשות? ללכת לקופת חולים כאן, לבית חולים שם, להתעניין במחירי חלקות בבתי הבראה... ביגאל אלון בת"א יש בניין נחמד שמאכלס גם קופת חולים וגם בית חולים, תאווה לכל החושים. הלכתי לשם היום על מנת לקבל התקן מופרך שאמור לשפר פלאים את איכות השינה שלי באותם הלילות שעוד נותרו לי בטרם אשן שינה טובה באמת. לאחר ששילמתי על החפץ הקטן 5400 ₪, הרגשתי שאני חייב לפצות את עצמי הן על ההוצאה הבלתי סבירה הזאת והן על המסכנות הכללית האופפת את האדם המסתובב ביום חורף במוסדות רפואיים. למזלי, מעבר לחצר עם בריכה מלאת דגי זהב גדולים ושמנים בכל מיני צבעים (רק בתל אביב ההומלסים מפונקים עד כדי כך שעוד לא עשו מהם סשימי), בבניין ממול, נפתחה לה לאחרונה מסעדה עם חלונות גבוהים, עם תריסים וגופי תאורה גדולים הנראים היטב מבחוץ ועם אנשים יפים היושבים בפנים, נראים אף הם. החלטתי שזה המקום המתאים לשיקום מצב הרוח ולמיתון השוק הכספי: הרי אי אפשר לעבור מהוצאה של 5400 ₪ ישר למנת פלאפל ב-14 ₪, צריך איזו מדרגה באמצע – ויפו תל אביב נראתה לי כשלב ביניים מתאים בדרכי אל חרפת העוני. במבט מבפנים גופי התאורה התלויים על כבליהם מהתקרה הגבוהה הסתברו כבני דודים מגודלים של המנורות המחממות פלאפל וצ'יפס בדוכנים. תריסי העץ המכסים שני שלישים של החלונות הגבוהים אף הם ענקיים – ויחד עם המנורות כנראה צריכים לאזכר את יפו. השלחנות והכסאות חלקם חדשים, חלקם מחודשים באמצעות פלטות של דיקט עבה וחלקם מין מבנים אינפנטיליים עשויים מהרבה חתיכות של עץ. גם זה כנראה אמור לשמש אלוזיה למשהו יפואי-אקלקטי. השעה היתה ארבע והמסעדה היתה חצי מליאה. לפי חולצות הכפתורים המעומלנות, הקרחות והמבטים האדנותיים הבנתי שזהו קהל הניזון מדמי ניהול על כסף של אנשים אחרים. במהלך הזמן שישבתי שם הקהל התחלף לכוון של נגדיות ממחנה הקריה ומורות מראשל"צ. על אף שכאמור, המסעדה היתה חצי ריקה, היא היתה רועשת. ניגנה מוסיקה לא מחרישת אזניים, אבל בהחלט נשמעת (שירים מסרטי אלמודובר וכיו"ב), שיחות רמות מהשלחנות, חילופי דברים בין המלצרים ובין הטבחים שמול עמדות העבודה שלהם ישבתי. הרעש היה לא רק אקוסטי, אלא גם תנועתי-ויזואלי: המלצרים הרבים ההולכים הנה והנה (כולם גברים צעירים ומצודדים), מארחות (שתיים!) ואחמ"ש, זוג מעצבים עם מטר (רץ, כמובן) שמדדו תוספות חדשות לשלחנות-איזכור-יפו, צלם (או בעל בלוג קולינרי, לך תדע היום) עם מצלמה אימתנית על חצובה גדולה. כל אלה יצרו את התחושה השלטת במסעדות תל אביב 2012 – שעבור חלק מן האנשים היא, מן הסתם, שמחה, דינאמית ו"מגניבה", ואילו עבור החלק האחר – שאני, בן דמותו של סקווידוויד מבוג-ספוג, נמנה עליו – היא פשוט מעיקה. השרות מקצועי: המלצרים שולטים במבנה המנות, מוכנים לבדוק אם יש נכונות מצד הטבחים להכניס שינוי במנה, מגישים הכל מהר ומהצד הנכון. כמה פעמים ניגשו אלי מלצרים שונים ושאלו אם טעים לי. כשישבתי ובהיתי בחלל במבט שכנראה שידר יותר מדי תוגה קיומית – מלצר רחמן אף שאל אותי, אם הכל בסדר – והיה ברור שאם הייתי צריך, היה מזמין מייד את שרותי שח"ל ונטל"י. עם זאת, היתה תחושה קלה שהצוות כל כך עסוק במתן שרות טוב שאין להם קשב פנוי למקבלי השרות. כמה פעמים הייתי זקוק לקשב של מלצר, כמה וכמה מהם עברו ליידי עם מבט רציני ועסוק, אבל אף אחד לא יצר אתי קשר עין – ובכל פעם, אחרי כמה דקות המתנה, הייתי צריך לעשות סימנים ברורים יותר כדי לקבל את תשומת הלב – שניתנה, כמובן, מייד. התחושה במסעדה היתה טיפונת של מפעל מודרני יעיל ומתוקתק, שהכל בו מחושב ונכון – אבל הוא קצת קיים כדי לקיים את עצמו. ואולי זה לא נכון ובכלל זה הסקווידוויד שבי מדבר. טוב, מי שהגיע עד לכאן בהגיגיי – בטח מתעצבן ואומר לי: נו, יאללה, חאלס להתפלצף, תיגש לעיקר. כלומר, לאוכל. אז זהו, אני לא בטוח שאוכל כאן זה העיקר. נדמה לי שהעיקר זה "חוויית האוכל". אבל בסדר, רצונו של הקורא – כבודי. אתחיל בתפריט המשקאות. הוא ממש בסדר. יש מספיק ייצוג לכל סוגי האלכוהול יש תפריט יפה שגם מתומחר ברחמים. יש כמה וכמה יינות ישראלים ואחרים במחיר של כ-150 ₪ לבקבוק וכ-50 ₪ לקראף. קראף היה לי הרבה מדי, אז הלכתי לבירות. מהחבית יש איזה שלושה סוגים קצת משעממים (סטלה, ווינשטפן), אבל יש גם אמבר אייל של ג'מס (25 ₪) אותה הזמנתי – מעולה לטעמי, שלא היתה מביישת ברז של real ale בפאב לונדוני. אני מזמן רוצה לבקר במבשלה בפתח תקווה, ההתנסות הזאת חיזקה מאד את החשק. השעה היתה שעתה של ארוחה עיסקית, הכוללת את המנה הראשונה והמנה העיקרית במחיר המנה העיקרית. טווח המחירים הוא בין 85 ל-145 ₪. רציתי ארוחה קלה, אז בחרתי שתי מנות דגים: סשימי (נדמה לי אינטיאס, לא בטוח) עם דלעת ומסבחה קלמארי (95 ₪). לפני הארוחה קיבלתי פוקאצ'ה גדולה המונחת על עגבניות שרי אפויות מקולפות. הפוקאצ'ה היתה טעימה מבחוץ, אבל לא אפויה מספיק מבפנים. בעזרת תרגילי ריכוז ניסיתי להתמקד בחלק החיצוני של הטעם ונהניתי. הסשימי היה מורכב מחתיכות דג המונחות על רצועות דלעת, כפי שמדליות מונחות על כריות קטיפה בהלוויה צבאית בחו"ל. מסביב פזורים גרעיני דלעת ונבטים (אולי גם הם של דלעת?) ועיגולים קטנים של פלפל חריף. האם זו מנה מעניינת? בהחלט, וגם יפה מאד אסתטית, שילוב יפיפה של ורוד, כתום, ירוק ואדום כהה (ואני אומר את זה בלי טיפה של ציניות). האם היה לי טעים? לא בטוח. איכשהו, הרגשתי לחוד את הדג חסר הטעם, לחוד את הדלעת ובניה מעטי הטעם ולחוד את הפלפלים החריפים. זה לא היה ***לא*** טעים, בכלל לא, זה היה נחמד מאד – ותו לא. משום מה, גם מהסביח לא הצלחתי לבנות חוויה מגובשת בפה. המנה היא שכבה עבה של חומוס (נחמד, דווקא יותר בכוון הגלילי הקטיפתי האהוב עליי מאשר הנבלוסי-יפואי הקשוח יותר), מעליו קצת טחינה, מעל לזה עגבניה אפויה עם המיץ שלה, שומר אפוי – ומעל לזה הקלמארי. העגבניה והשומר, במקום לחבר בין המרכיבים, דווקא הפרידו ביניהם. ניסיתי לקצוץ ולערבב את המרכיבים – אבל היה לי קשה לחתוך את השומר שהיה מונח על שכבה עבה של חומוס. אחרי שאכלתי את התוספות, לא גמרתי את רב החומוס – ובכל זאת, יצאתי עם תחושה כבדה בבטן, ההיפך ממה שכיוונתי אליו. סיימתי עם אספרסו שלמיטב שיפוטי היה טוב. בסך הכל, קיבלתי ארוחה משביעה מאד בסכום סביר. אני בטוח שהרבה אנשים היו נהנים במסעדה. אם הייתי עובד בסביבה – בטח הייתי פוקד אותה מדי פעם בין ישיבת וועדת השקעות לבין מצגת לנציגי הרגולטור. אבל לצלוח במיוחד את נחל איילון נראה לי לא נחוץ במקרה שלי. אם כן, הפעם לא הצלחתי לבנות את המדרגה שתנחית אותי נחיתה רכה אל עולם הדוחק. מחר אני נוסע לגן יבנה לשיבעה (כיאה לגילי), ואם אצליח לתאם עם ידידתי ש"א בת העיירה – נלך לבלזק שהיא לא מפסיקה לדבר עליה. אולי דמותו של גדול הגסטרונומים תציל אותי מהתוגה הקיומית.
בגילי, מה כבר יש לי לעשות? ללכת לקופת חולים כאן, לבית חולים שם, להתעניין במחירי חלקות בבתי הבראה... ביגאל אלון בת"א יש בניין נחמד שמאכלס גם קופת חולים וגם בית חולים, תאווה לכל החושים. הלכתי לשם היום על מנת לקבל התקן מופרך שאמור לשפר פלאים את איכות השינה שלי באותם הלילות שעוד נותרו לי בטרם אשן שינה טובה באמת. לאחר ששילמתי על החפץ הקטן 5400 ₪, הרגשתי שאני חייב לפצות את עצמי הן על ההוצאה הבלתי סבירה הזאת והן על המסכנות הכללית האופפת את האדם המסתובב ביום חורף במוסדות רפואיים. למזלי, מעבר לחצר עם בריכה מלאת דגי זהב גדולים ושמנים בכל מיני צבעים (רק בתל אביב ההומלסים מפונקים עד כדי כך שעוד לא עשו מהם סשימי), בבניין ממול, נפתחה לה לאחרונה מסעדה עם חלונות גבוהים, עם תריסים וגופי תאורה גדולים הנראים היטב מבחוץ ועם אנשים יפים היושבים בפנים, נראים אף הם. החלטתי שזה המקום המתאים לשיקום מצב הרוח ולמיתון השוק הכספי: הרי אי אפשר לעבור מהוצאה של 5400 ₪ ישר למנת פלאפל ב-14 ₪, צריך איזו מדרגה באמצע – ויפו תל אביב נראתה לי כשלב ביניים מתאים בדרכי אל חרפת העוני. במבט מבפנים גופי התאורה התלויים על כבליהם מהתקרה הגבוהה הסתברו כבני דודים מגודלים של המנורות המחממות פלאפל וצ'יפס בדוכנים. תריסי העץ המכסים שני שלישים של החלונות הגבוהים אף הם ענקיים – ויחד עם המנורות כנראה צריכים לאזכר את יפו. השלחנות והכסאות חלקם חדשים, חלקם מחודשים באמצעות פלטות של דיקט עבה וחלקם מין מבנים אינפנטיליים עשויים מהרבה חתיכות של עץ. גם זה כנראה אמור לשמש אלוזיה למשהו יפואי-אקלקטי. השעה היתה ארבע והמסעדה היתה חצי מליאה. לפי חולצות הכפתורים המעומלנות, הקרחות והמבטים האדנותיים הבנתי שזהו קהל הניזון מדמי ניהול על כסף של אנשים אחרים. במהלך הזמן שישבתי שם הקהל התחלף לכוון של נגדיות ממחנה הקריה ומורות מראשל"צ. על אף שכאמור, המסעדה היתה חצי ריקה, היא היתה רועשת. ניגנה מוסיקה לא מחרישת אזניים, אבל בהחלט נשמעת (שירים מסרטי אלמודובר וכיו"ב), שיחות רמות מהשלחנות, חילופי דברים בין המלצרים ובין הטבחים שמול עמדות העבודה שלהם ישבתי. הרעש היה לא רק אקוסטי, אלא גם תנועתי-ויזואלי: המלצרים הרבים ההולכים הנה והנה (כולם גברים צעירים ומצודדים), מארחות (שתיים!) ואחמ"ש, זוג מעצבים עם מטר (רץ, כמובן) שמדדו תוספות חדשות לשלחנות-איזכור-יפו, צלם (או בעל בלוג קולינרי, לך תדע היום) עם מצלמה אימתנית על חצובה גדולה. כל אלה יצרו את התחושה השלטת במסעדות תל אביב 2012 – שעבור חלק מן האנשים היא, מן הסתם, שמחה, דינאמית ו"מגניבה", ואילו עבור החלק האחר – שאני, בן דמותו של סקווידוויד מבוג-ספוג, נמנה עליו – היא פשוט מעיקה. השרות מקצועי: המלצרים שולטים במבנה המנות, מוכנים לבדוק אם יש נכונות מצד הטבחים להכניס שינוי במנה, מגישים הכל מהר ומהצד הנכון. כמה פעמים ניגשו אלי מלצרים שונים ושאלו אם טעים לי. כשישבתי ובהיתי בחלל במבט שכנראה שידר יותר מדי תוגה קיומית – מלצר רחמן אף שאל אותי, אם הכל בסדר – והיה ברור שאם הייתי צריך, היה מזמין מייד את שרותי שח"ל ונטל"י. עם זאת, היתה תחושה קלה שהצוות כל כך עסוק במתן שרות טוב שאין להם קשב פנוי למקבלי השרות. כמה פעמים הייתי זקוק לקשב של מלצר, כמה וכמה מהם עברו ליידי עם מבט רציני ועסוק, אבל אף אחד לא יצר אתי קשר עין – ובכל פעם, אחרי כמה דקות המתנה, הייתי צריך לעשות סימנים ברורים יותר כדי לקבל את תשומת הלב – שניתנה, כמובן, מייד. התחושה במסעדה היתה טיפונת של מפעל מודרני יעיל ומתוקתק, שהכל בו מחושב ונכון – אבל הוא קצת קיים כדי לקיים את עצמו. ואולי זה לא נכון ובכלל זה הסקווידוויד שבי מדבר. טוב, מי שהגיע עד לכאן בהגיגיי – בטח מתעצבן ואומר לי: נו, יאללה, חאלס להתפלצף, תיגש לעיקר. כלומר, לאוכל. אז זהו, אני לא בטוח שאוכל כאן זה העיקר. נדמה לי שהעיקר זה "חוויית האוכל". אבל בסדר, רצונו של הקורא – כבודי. אתחיל בתפריט המשקאות. הוא ממש בסדר. יש מספיק ייצוג לכל סוגי האלכוהול יש תפריט יפה שגם מתומחר ברחמים. יש כמה וכמה יינות ישראלים ואחרים במחיר של כ-150 ₪ לבקבוק וכ-50 ₪ לקראף. קראף היה לי הרבה מדי, אז הלכתי לבירות. מהחבית יש איזה שלושה סוגים קצת משעממים (סטלה, ווינשטפן), אבל יש גם אמבר אייל של ג'מס (25 ₪) אותה הזמנתי – מעולה לטעמי, שלא היתה מביישת ברז של real ale בפאב לונדוני. אני מזמן רוצה לבקר במבשלה בפתח תקווה, ההתנסות הזאת חיזקה מאד את החשק. השעה היתה שעתה של ארוחה עיסקית, הכוללת את המנה הראשונה והמנה העיקרית במחיר המנה העיקרית. טווח המחירים הוא בין 85 ל-145 ₪. רציתי ארוחה קלה, אז בחרתי שתי מנות דגים: סשימי (נדמה לי אינטיאס, לא בטוח) עם דלעת ומסבחה קלמארי (95 ₪). לפני הארוחה קיבלתי פוקאצ'ה גדולה המונחת על עגבניות שרי אפויות מקולפות. הפוקאצ'ה היתה טעימה מבחוץ, אבל לא אפויה מספיק מבפנים. בעזרת תרגילי ריכוז ניסיתי להתמקד בחלק החיצוני של הטעם ונהניתי. הסשימי היה מורכב מחתיכות דג המונחות על רצועות דלעת, כפי שמדליות מונחות על כריות קטיפה בהלוויה צבאית בחו"ל. מסביב פזורים גרעיני דלעת ונבטים (אולי גם הם של דלעת?) ועיגולים קטנים של פלפל חריף. האם זו מנה מעניינת? בהחלט, וגם יפה מאד אסתטית, שילוב יפיפה של ורוד, כתום, ירוק ואדום כהה (ואני אומר את זה בלי טיפה של ציניות). האם היה לי טעים? לא בטוח. איכשהו, הרגשתי לחוד את הדג חסר הטעם, לחוד את הדלעת ובניה מעטי הטעם ולחוד את הפלפלים החריפים. זה לא היה ***לא*** טעים, בכלל לא, זה היה נחמד מאד – ותו לא. משום מה, גם מהסביח לא הצלחתי לבנות חוויה מגובשת בפה. המנה היא שכבה עבה של חומוס (נחמד, דווקא יותר בכוון הגלילי הקטיפתי האהוב עליי מאשר הנבלוסי-יפואי הקשוח יותר), מעליו קצת טחינה, מעל לזה עגבניה אפויה עם המיץ שלה, שומר אפוי – ומעל לזה הקלמארי. העגבניה והשומר, במקום לחבר בין המרכיבים, דווקא הפרידו ביניהם. ניסיתי לקצוץ ולערבב את המרכיבים – אבל היה לי קשה לחתוך את השומר שהיה מונח על שכבה עבה של חומוס. אחרי שאכלתי את התוספות, לא גמרתי את רב החומוס – ובכל זאת, יצאתי עם תחושה כבדה בבטן, ההיפך ממה שכיוונתי אליו. סיימתי עם אספרסו שלמיטב שיפוטי היה טוב. בסך הכל, קיבלתי ארוחה משביעה מאד בסכום סביר. אני בטוח שהרבה אנשים היו נהנים במסעדה. אם הייתי עובד בסביבה – בטח הייתי פוקד אותה מדי פעם בין ישיבת וועדת השקעות לבין מצגת לנציגי הרגולטור. אבל לצלוח במיוחד את נחל איילון נראה לי לא נחוץ במקרה שלי. אם כן, הפעם לא הצלחתי לבנות את המדרגה שתנחית אותי נחיתה רכה אל עולם הדוחק. מחר אני נוסע לגן יבנה לשיבעה (כיאה לגילי), ואם אצליח לתאם עם ידידתי ש"א בת העיירה – נלך לבלזק שהיא לא מפסיקה לדבר עליה. אולי דמותו של גדול הגסטרונומים תציל אותי מהתוגה הקיומית.
