prostatefun
New member
יעל
איך זה קרה אני ממש לא מצליח להבין עד לרגע זה.
יעל עובדת במשרד שבו גם אני עובד.
אנחנו בתפקידים די דומים. בשפה מקצועית קוראים לזה "חתמים". בשפה פשוטה ניתן להגדיר את זה כ"משעמם, משעמם, משעמם".
כבר שלוש שנים אנחנו ביחד במשרד.
היא הגיעה חצי שנה אחריי, והיות והעברתי לה "חפיפה" (יש עוד במשרד שלנו שמבצעים את אותה עבודה, אבל אני מוניתי להכניס אותה לתפקיד), נוצר בינינו קשר, שמהדרכה נטו התפתח לידידות נעימה.
כל בוקר שתינו יחד קפה במטבחון, סיפרנו זה לזו על החיים, על מה שקורה בבית, על סרט טוב שראינו, אפילו על הילדים ובן/בת הזוג.
בצהריים אפילו היינו יוצאים לא מעט לאכול ביחד באחת המסעדות שבאזור המסחרי בו עבדנו.
המון שעות של "ביחד".
בחודש האחרון שמתי לב לכך שיעל כבויה מעט. עייפה.
כשהעזתי לשאול סוף סוף (בכל זאת, לא נהוג לשאול אשה למה יש לה שקיות שחורות מתחת לעיניים) היא חייכה בשקט ואמרה שזה קשור לכך שגילו לאביה פרקינסון, והיא נאלצת יותר ויותר לטפל בו, ולכן היא עייפה מאד, ויש לה גם פחות מדיי שעות משפחה מה שגורם לבעלה קצת לכעוס עליה.
"לכעוס?" שאלתי בתמימות.
"למה לו לכעוס עלייך? את הרי מחוייבת לעזור לאבא..."
היא חייכה בעצבות ואמרה שבעלה לא ממש מבין, ושהוא כועס כי היא "מזניחה אותו ואת הילדים".
היא התחילה לבכות כשאמרה את המילה "הילדים".
חיבקתי אותה.
"אני בטוח שאת ממש לא מזניחה את הילדים" לחשתי באזנה. "את אמא נפלאה. אני זוכר את הבוקר שהבאת אותם לעבודה ונתת להם לכרכר פה יום שלם כי לא היה לך מה לעשות אתם בחופש. אני זוכר את היום שלא הצלחת להתרכז כי יובל שלך נפל בביה"ס ולא ידעת מה אתו עד שיצאת הבייתה באמצע היום. אני זוכר המון המון דברים. את אמא נהדרת יעל. באמת".
היא המשיכה לבכות והניחה ראשה על כתפי.
רציתי לעטוף אותה בחום.
מותניה היו רכים וגופה חם ופתאום הרגשתי משהו שלא הרגשתי אף פעם אליה. יותר מחברי. יותר מעמיתה לעבודה.
לחשתי לה באוזן שהיא מדהימה בעיניי. ובעלה טיפש.
וכך, פתאום בלי שחשבתי על כך נשקתי לצווארה שהיה פרוש לצד לחיי כשראשה על כתפי.
היא הצטמררה אבל לא זזה.
היא חיבקה אותי חזק יותר.
ינקתי את השקע שמתחת לאזנה. עליתי עם שפתיי והיא הטתה את ראשה כלפיי מעט.
נשקתי לשפתיה שהיו מתוקות ועם זאת מעט מלוחות מדמעות.
הצמדתי את גופה החם לשלי.
שדיה הרכים נמעכו לחזי.
נישקתי אותה ארוכות ובחוזקה.
יעל שלי.
בעצם, לא שלי.
איך זה קרה אני ממש לא מצליח להבין עד לרגע זה.
יעל עובדת במשרד שבו גם אני עובד.
אנחנו בתפקידים די דומים. בשפה מקצועית קוראים לזה "חתמים". בשפה פשוטה ניתן להגדיר את זה כ"משעמם, משעמם, משעמם".
כבר שלוש שנים אנחנו ביחד במשרד.
היא הגיעה חצי שנה אחריי, והיות והעברתי לה "חפיפה" (יש עוד במשרד שלנו שמבצעים את אותה עבודה, אבל אני מוניתי להכניס אותה לתפקיד), נוצר בינינו קשר, שמהדרכה נטו התפתח לידידות נעימה.
כל בוקר שתינו יחד קפה במטבחון, סיפרנו זה לזו על החיים, על מה שקורה בבית, על סרט טוב שראינו, אפילו על הילדים ובן/בת הזוג.
בצהריים אפילו היינו יוצאים לא מעט לאכול ביחד באחת המסעדות שבאזור המסחרי בו עבדנו.
המון שעות של "ביחד".
בחודש האחרון שמתי לב לכך שיעל כבויה מעט. עייפה.
כשהעזתי לשאול סוף סוף (בכל זאת, לא נהוג לשאול אשה למה יש לה שקיות שחורות מתחת לעיניים) היא חייכה בשקט ואמרה שזה קשור לכך שגילו לאביה פרקינסון, והיא נאלצת יותר ויותר לטפל בו, ולכן היא עייפה מאד, ויש לה גם פחות מדיי שעות משפחה מה שגורם לבעלה קצת לכעוס עליה.
"לכעוס?" שאלתי בתמימות.
"למה לו לכעוס עלייך? את הרי מחוייבת לעזור לאבא..."
היא חייכה בעצבות ואמרה שבעלה לא ממש מבין, ושהוא כועס כי היא "מזניחה אותו ואת הילדים".
היא התחילה לבכות כשאמרה את המילה "הילדים".
חיבקתי אותה.
"אני בטוח שאת ממש לא מזניחה את הילדים" לחשתי באזנה. "את אמא נפלאה. אני זוכר את הבוקר שהבאת אותם לעבודה ונתת להם לכרכר פה יום שלם כי לא היה לך מה לעשות אתם בחופש. אני זוכר את היום שלא הצלחת להתרכז כי יובל שלך נפל בביה"ס ולא ידעת מה אתו עד שיצאת הבייתה באמצע היום. אני זוכר המון המון דברים. את אמא נהדרת יעל. באמת".
היא המשיכה לבכות והניחה ראשה על כתפי.
רציתי לעטוף אותה בחום.
מותניה היו רכים וגופה חם ופתאום הרגשתי משהו שלא הרגשתי אף פעם אליה. יותר מחברי. יותר מעמיתה לעבודה.
לחשתי לה באוזן שהיא מדהימה בעיניי. ובעלה טיפש.
וכך, פתאום בלי שחשבתי על כך נשקתי לצווארה שהיה פרוש לצד לחיי כשראשה על כתפי.
היא הצטמררה אבל לא זזה.
היא חיבקה אותי חזק יותר.
ינקתי את השקע שמתחת לאזנה. עליתי עם שפתיי והיא הטתה את ראשה כלפיי מעט.
נשקתי לשפתיה שהיו מתוקות ועם זאת מעט מלוחות מדמעות.
הצמדתי את גופה החם לשלי.
שדיה הרכים נמעכו לחזי.
נישקתי אותה ארוכות ובחוזקה.
יעל שלי.
בעצם, לא שלי.
