ימים מוזרים
כל כך הרבה דברים, קטנים וגדולים, אישיים וכלליים, טובים ופחות טובים, אני כבר לא יודעת לתעל את הרגשות שלי. אני נעה בין התמוגגות ונחת ואושר מגידולה של עידית (1), לדאגה לאחותי הבאר-שבעית הגולה (2), לתסכול מחד ושמחה מאידך על ההתמודדות עם בועז (3), חרדה מהמשך האיבחונים (4) ואי-שביעות רצון מהמצב הזוגי (5), מהתלבטויות על עתידי המקצועי/אימהי (6), דכאון שלא נותן לי מנוח(7) ופחדים מהמצב הכללי, הבטחוני והכלכלי. 1. אני מגדלת קופיפה קטנה ומתוקה להפליא.ההחלטה להיות רוב הזמן בלי חיתולים כל כך טובה לנו. אנחנו הרבה יחד וכל יום יש הצלחות. התחושה השו של הצלחות ושמחות קטנטנות פזורות לאורך כל היום עושה לי פשוט טוב. ובנוסף היא כזו תינוקת חייכנית וטובת מזג, שפשוט כיף לי איתה בבית. 2. אחותי עם שני הילדים נמצאת אצל ההורים שלי. היא רק עברה לדירהנ חדשה והרגישה שהיא לא תוכל להתמודד שם עם שני הילדים. בינתיים לנו היו אבעבועות והיא והילדים חולים, כך שבקושי יוצא לנו להיפגש, למרות שהיא מרחק 15 דקות מכאן. ובכל פעם שהיא רוצה לחזור אני דואגת לה וחרדה ומשכנעת אותה להישאר. 3. כמו שהרופא ההתפתחותי אמר - יש התקדמות אך אין סגירת פערים. והילד שלי, מתוק מדבש לפעמים ומופרע לגמרי פעמים אחרות. מנסה ליישם רעיונות שקיבלתי כאן ובמקומות אחרים, מנסה לאלתר ושום דבר לא ממש עובד. או שאולי כן. הפסיכולוגית שלנו הזכירה לנו שבתוך כל ה"פרוייקט" הזה, שכחנו להנות מהילד. אני כל כך רוצה להנות ממנו, כי הוא באמת כיפי כל כך. לפעמים. 4. יש איבחונים נוספים ובדיקות נוספות לבועז. ואני לא יודעת מה לחשוב ולמה לצפות. אני רק עייפה כבר, וזו רק תחילת הדרך. 5. חברה אמרה לי שילד עם קשיים הוא אתגר לזוגיות. לא הבנתי למה היא מתכוונת. האיש עבר עם העבודה למקום רחוק יותר, אז הימים שלו מחוץ לבית התארכו בכשעה בכל יום. כך שאני לבד עם הילדים כמעט כל היום. כשהוא מגיע כבר באמת אין לו כוח לכלום. הפכתי לעקרת בית. וזה קשה לו, שהתחתן עם בחורה צעירה, שאפתנית, בתחילת קריירה גם מקצועית וגם אקדמית. 6. אני כל כך נהנית מהלהיות בבית, שהמחשבה לצאת לעבוד עושה לי רע. מאידך, אני מתנוונת. אני משעממת וגם הולכות ונגמרות כל עתודות הכסף שהיו לנו. קרנות השתלמות שאמורות להיפתח השנה ובשנה הבאה ירדו באלפי שקלים, נגסנו קצת גם בחסכונות. כסף להמשך הלימודים הקליניים שלי בקושי יש, והוא הולך ונגמר במהירות. באותה מהירות שבה אנחנו מוציאים על טיפולים ואיבחונים פרטיים לבועז ולעצמנו. אז אני חוששת שאני אאלץ לצאת לעבוד, במשהו לא מתגמל ולא מעניין (כי איך אפשר להוציא ילדים מהגן בארבע אם עובדים במשרה מלאה בימינו?). 7. הדכאון בא והולך. הוא תמיד שם, ואני מרגישה איך בכל התמודדות הוא שואב ממני כוחות שכל כך דרושים לי, אבל הוא מופיע במלוא הדרו לעיתים די רחוקות. ואני עדיין מפחדת מטיפול, למרות שאני כבר עושה צעדים מהוססים לכיוון. בגלל זה אני פחות כותבת. יש ימים שאני רוצה לכתוב בבוקר על הכיף של הבוקר ועד שאני מגיעה למחשב כבר משהו מצליח להעיב. או שאני רוצה לכתוב על הקשיים של אמש ואני זוכה לחיוך ממיס של עידית, ואז כבר לא נחוץ לי. בטוחה שכולן עוברות תקופות כאלה, סתם רציתי לחלוק.
כל כך הרבה דברים, קטנים וגדולים, אישיים וכלליים, טובים ופחות טובים, אני כבר לא יודעת לתעל את הרגשות שלי. אני נעה בין התמוגגות ונחת ואושר מגידולה של עידית (1), לדאגה לאחותי הבאר-שבעית הגולה (2), לתסכול מחד ושמחה מאידך על ההתמודדות עם בועז (3), חרדה מהמשך האיבחונים (4) ואי-שביעות רצון מהמצב הזוגי (5), מהתלבטויות על עתידי המקצועי/אימהי (6), דכאון שלא נותן לי מנוח(7) ופחדים מהמצב הכללי, הבטחוני והכלכלי. 1. אני מגדלת קופיפה קטנה ומתוקה להפליא.ההחלטה להיות רוב הזמן בלי חיתולים כל כך טובה לנו. אנחנו הרבה יחד וכל יום יש הצלחות. התחושה השו של הצלחות ושמחות קטנטנות פזורות לאורך כל היום עושה לי פשוט טוב. ובנוסף היא כזו תינוקת חייכנית וטובת מזג, שפשוט כיף לי איתה בבית. 2. אחותי עם שני הילדים נמצאת אצל ההורים שלי. היא רק עברה לדירהנ חדשה והרגישה שהיא לא תוכל להתמודד שם עם שני הילדים. בינתיים לנו היו אבעבועות והיא והילדים חולים, כך שבקושי יוצא לנו להיפגש, למרות שהיא מרחק 15 דקות מכאן. ובכל פעם שהיא רוצה לחזור אני דואגת לה וחרדה ומשכנעת אותה להישאר. 3. כמו שהרופא ההתפתחותי אמר - יש התקדמות אך אין סגירת פערים. והילד שלי, מתוק מדבש לפעמים ומופרע לגמרי פעמים אחרות. מנסה ליישם רעיונות שקיבלתי כאן ובמקומות אחרים, מנסה לאלתר ושום דבר לא ממש עובד. או שאולי כן. הפסיכולוגית שלנו הזכירה לנו שבתוך כל ה"פרוייקט" הזה, שכחנו להנות מהילד. אני כל כך רוצה להנות ממנו, כי הוא באמת כיפי כל כך. לפעמים. 4. יש איבחונים נוספים ובדיקות נוספות לבועז. ואני לא יודעת מה לחשוב ולמה לצפות. אני רק עייפה כבר, וזו רק תחילת הדרך. 5. חברה אמרה לי שילד עם קשיים הוא אתגר לזוגיות. לא הבנתי למה היא מתכוונת. האיש עבר עם העבודה למקום רחוק יותר, אז הימים שלו מחוץ לבית התארכו בכשעה בכל יום. כך שאני לבד עם הילדים כמעט כל היום. כשהוא מגיע כבר באמת אין לו כוח לכלום. הפכתי לעקרת בית. וזה קשה לו, שהתחתן עם בחורה צעירה, שאפתנית, בתחילת קריירה גם מקצועית וגם אקדמית. 6. אני כל כך נהנית מהלהיות בבית, שהמחשבה לצאת לעבוד עושה לי רע. מאידך, אני מתנוונת. אני משעממת וגם הולכות ונגמרות כל עתודות הכסף שהיו לנו. קרנות השתלמות שאמורות להיפתח השנה ובשנה הבאה ירדו באלפי שקלים, נגסנו קצת גם בחסכונות. כסף להמשך הלימודים הקליניים שלי בקושי יש, והוא הולך ונגמר במהירות. באותה מהירות שבה אנחנו מוציאים על טיפולים ואיבחונים פרטיים לבועז ולעצמנו. אז אני חוששת שאני אאלץ לצאת לעבוד, במשהו לא מתגמל ולא מעניין (כי איך אפשר להוציא ילדים מהגן בארבע אם עובדים במשרה מלאה בימינו?). 7. הדכאון בא והולך. הוא תמיד שם, ואני מרגישה איך בכל התמודדות הוא שואב ממני כוחות שכל כך דרושים לי, אבל הוא מופיע במלוא הדרו לעיתים די רחוקות. ואני עדיין מפחדת מטיפול, למרות שאני כבר עושה צעדים מהוססים לכיוון. בגלל זה אני פחות כותבת. יש ימים שאני רוצה לכתוב בבוקר על הכיף של הבוקר ועד שאני מגיעה למחשב כבר משהו מצליח להעיב. או שאני רוצה לכתוב על הקשיים של אמש ואני זוכה לחיוך ממיס של עידית, ואז כבר לא נחוץ לי. בטוחה שכולן עוברות תקופות כאלה, סתם רציתי לחלוק.
