"ים חיי בורא !"
ברצוני לשתף אתכם באסוציאציות שנבנו על שורה אחת מתוך שיר של משורר בשם ש. שלום ז"ל. משורר רליגיוזי שבשירתו ניסה להגיע לפנימיות ההוויה. (השיר לקוח מספר "חי רואי", 1962, עמ´ 70) ים ים אני ירא, ים נפשי אוהבת. ים חיי בורא, ים סוער עד מוות. ים תהום אפל. ים אור על מים, ים רונן צוהל, ים דמעות עיניים. ים יושיט לי יד, ים רחוק ממני. ים בתוכו אובד, ים בו אֶמְצָאֵנִי. ------------ ------ השורה השלישית: "ים חיי בורא" לדעתי אפשר לקרוא את השורה הזאת, בשלשה קריאות שונות. א. קריאה אחת היא: "ים – בורא חיי". ים החיים, גלי החיים שלפעמים הם סוערים, נשברים ומתנפצים ולפעמים הם רגועים, נעים ונדים בנועם וגולשים ברכּוּת. ים החיים שאותו אני צולח תוך כדי חיי - בורא אותי, מפתח אותי, בונה את אישיותי ומעורר את מודעותי. ב. הקריאה השניה היא: חיי בוראים – ים. כאשר האני חי את החיים לאמיתם ולעומקם – אזי חייו בוראים את ים המודעות, בוראים את ים הרוחניות, את ים האמונה. בוראים את ים היופי שמתבטא בסיפרות, בשירה, במוסיקה ובאומנויות ובוראים את ים האמת שמתבטאת במדע ובטכנולוגיה. ג. הקריאה השלישית היא: "בורא – ים חיי". כלומר, הבורא, אלוהים הוא הבורא את ים חיי. הקריאה הראשונה הצביעה על כך שנסיונות החיים מפתחים את האני. הקריאה השניה הצביעה על כך שהאני בורא את העל-אני. האני בורא את עולם הרוח, האמונה והמדע, הוא בעצם בורא את אלוהים. הקריאה השלישית מצביעה על כך שאלוהים הוא זה שבורא את האני ואת העל-אני. הרוחניות, היופי והאמת נובעים מהבורא. כאשר האסוציאציה הפרטית שלי מערבבת את שלשת הקריאות זה בזה ועושה אותן קריאה אחת. איך זה עובד מבחינה הגיונית ? אולי בהגיון זה לא עובד, אך מי אמר שהאמת חייבת להתאים ללוגיקה שאותה אנחנו בני אדם פיתחנו ? לפי הרגשתי האישית: תוך כדי התפתחות מודעותנו, אנחנו ממציאים את אלוהים, כאשר בד בבד אלוהים ממציא אותנו. זה דבר והיפוכו ! שני ניגודים במשפט אחד ! משפט שלא עומד בחוק הסתירה ! אבל זה משפט שהשירה כן יכולה להכילו... מאד אשמח לשמוע את הרגשותיכם ואת מחשבותיכם על השיר, על שלשת הקריאות, על עירבובן לקריאה אחת. וכל מה שיעלה בדעתכם מסביב. באור ואהבה, פרי מגדים ניספח: ש. שלום דרש מעצמו חריזה מושלמת, דרישה זאת כנראה גברה אצלו כאשר הוא רצה לתת דוגמא אישית מול המגמה שהוא התנגד לה ושהתפשטה אצל המשוררים הצעירים, לכתוב שירה ללא הקפדה על חריזה. לדעתי ההקפדה שלו על חריזה מושלמת, רק שָׁחֲקָה את כוחו השירי, וגרמה לשימוש בשפה כבדה והרבה פעמים לא טבעית. כי כמו ש"פחות מידי" כך גם "יותר מידי" יכולים לקלקל את השורה… שיר יפהפה זה הוא דוגמא לכך, שכאשר משייפים קצת את המרובעוּת הסיגנונית אזי קל לחוות את כוחו השירי של ש. שלום. אני מקווה שנשמתו של ש. שלום לא תכעס על השיוף ששייפתי את שירו. השמטתי שתי שורות אחרונות מכל בית ושיניתי את שורה 4 מבית ראשון שבמקורה היא: ים שופת לי מוות. שורה 2 מבית שני שבמקורה: ים אור אין- אפסיים. ושורה 3 מבית שלישי שבמקורה: ים תוכו אובד. השורות שהשמטתי המסיימות את בית ראשון הם: ים טהור חוטא ים אילם בוטא. שתי השורות המסיימות את בית שני: ים כוכב צולל ים שטן ואל ושתי השורות האחרונות: ים חלוף ועד ים ריבוא בדד.
ברצוני לשתף אתכם באסוציאציות שנבנו על שורה אחת מתוך שיר של משורר בשם ש. שלום ז"ל. משורר רליגיוזי שבשירתו ניסה להגיע לפנימיות ההוויה. (השיר לקוח מספר "חי רואי", 1962, עמ´ 70) ים ים אני ירא, ים נפשי אוהבת. ים חיי בורא, ים סוער עד מוות. ים תהום אפל. ים אור על מים, ים רונן צוהל, ים דמעות עיניים. ים יושיט לי יד, ים רחוק ממני. ים בתוכו אובד, ים בו אֶמְצָאֵנִי. ------------ ------ השורה השלישית: "ים חיי בורא" לדעתי אפשר לקרוא את השורה הזאת, בשלשה קריאות שונות. א. קריאה אחת היא: "ים – בורא חיי". ים החיים, גלי החיים שלפעמים הם סוערים, נשברים ומתנפצים ולפעמים הם רגועים, נעים ונדים בנועם וגולשים ברכּוּת. ים החיים שאותו אני צולח תוך כדי חיי - בורא אותי, מפתח אותי, בונה את אישיותי ומעורר את מודעותי. ב. הקריאה השניה היא: חיי בוראים – ים. כאשר האני חי את החיים לאמיתם ולעומקם – אזי חייו בוראים את ים המודעות, בוראים את ים הרוחניות, את ים האמונה. בוראים את ים היופי שמתבטא בסיפרות, בשירה, במוסיקה ובאומנויות ובוראים את ים האמת שמתבטאת במדע ובטכנולוגיה. ג. הקריאה השלישית היא: "בורא – ים חיי". כלומר, הבורא, אלוהים הוא הבורא את ים חיי. הקריאה הראשונה הצביעה על כך שנסיונות החיים מפתחים את האני. הקריאה השניה הצביעה על כך שהאני בורא את העל-אני. האני בורא את עולם הרוח, האמונה והמדע, הוא בעצם בורא את אלוהים. הקריאה השלישית מצביעה על כך שאלוהים הוא זה שבורא את האני ואת העל-אני. הרוחניות, היופי והאמת נובעים מהבורא. כאשר האסוציאציה הפרטית שלי מערבבת את שלשת הקריאות זה בזה ועושה אותן קריאה אחת. איך זה עובד מבחינה הגיונית ? אולי בהגיון זה לא עובד, אך מי אמר שהאמת חייבת להתאים ללוגיקה שאותה אנחנו בני אדם פיתחנו ? לפי הרגשתי האישית: תוך כדי התפתחות מודעותנו, אנחנו ממציאים את אלוהים, כאשר בד בבד אלוהים ממציא אותנו. זה דבר והיפוכו ! שני ניגודים במשפט אחד ! משפט שלא עומד בחוק הסתירה ! אבל זה משפט שהשירה כן יכולה להכילו... מאד אשמח לשמוע את הרגשותיכם ואת מחשבותיכם על השיר, על שלשת הקריאות, על עירבובן לקריאה אחת. וכל מה שיעלה בדעתכם מסביב. באור ואהבה, פרי מגדים ניספח: ש. שלום דרש מעצמו חריזה מושלמת, דרישה זאת כנראה גברה אצלו כאשר הוא רצה לתת דוגמא אישית מול המגמה שהוא התנגד לה ושהתפשטה אצל המשוררים הצעירים, לכתוב שירה ללא הקפדה על חריזה. לדעתי ההקפדה שלו על חריזה מושלמת, רק שָׁחֲקָה את כוחו השירי, וגרמה לשימוש בשפה כבדה והרבה פעמים לא טבעית. כי כמו ש"פחות מידי" כך גם "יותר מידי" יכולים לקלקל את השורה… שיר יפהפה זה הוא דוגמא לכך, שכאשר משייפים קצת את המרובעוּת הסיגנונית אזי קל לחוות את כוחו השירי של ש. שלום. אני מקווה שנשמתו של ש. שלום לא תכעס על השיוף ששייפתי את שירו. השמטתי שתי שורות אחרונות מכל בית ושיניתי את שורה 4 מבית ראשון שבמקורה היא: ים שופת לי מוות. שורה 2 מבית שני שבמקורה: ים אור אין- אפסיים. ושורה 3 מבית שלישי שבמקורה: ים תוכו אובד. השורות שהשמטתי המסיימות את בית ראשון הם: ים טהור חוטא ים אילם בוטא. שתי השורות המסיימות את בית שני: ים כוכב צולל ים שטן ואל ושתי השורות האחרונות: ים חלוף ועד ים ריבוא בדד.