ילד שתלטן?

[עדי של יובל]

ילד שתלטן?

יובל (בן שנתיים בעוד חודש) נוהג "להחליט" עבורינו. האמת שזה מוגבל לדבר אחד, הטלויזיה! אני לא אכנס כאן לדיון של האם טלויזיה זה טוב או רע (ואני אשמח אם תמנעו מביקורת עליי בנושא הזה

) יוצא מצב שאנו צופים בתוכנית מסוימת, מחליטים להחליף ערוץ ואז יובל פשוט ניגש אלינו ודורש להחזיר לערוץ הקודם או סתם לתחנה אחרת שהוא בוחר (כשלמעשה הוא לא ממש צופה בטלויזיה) ואם אנחנו לא נענים הוא מנסה לקחת לנו את השלט או להעביר ערוץ בטלויזיה עצמה. זה מוציא אותנו מדעתינו!! אנחנו מרגישים שאין לנו שליטה על מה נצפה! דבר נוסף שהוא עושה, אם למשל הוא ראה בעיתון איזו דמות שהוא מכיר, הוא ניגש אלינו ואומר את שמה פעם אחר פעם, כשהוא כל הזמן תופס בפנינו ודואג שנביט בו. כשמדובר בפעם פעמיים זה נחמד,אבל כשהוא מתחיל לחזור על עצמו שוב ושוב ולהשתלט על הגוף שלנו, זה מעצבן! איך פותרים את העניין בלי לריב איתו??

 

[לאה_מ]

עדי, שני הדברים שתארת נשמעים לי

כמו סימפטומים שונים של אותו דבר. לפני שאפרט, אני מבקשת מראש שתקראי את דברי בלי שום נימה בקורתית. אנחנו לא מכירות, ומובן שאין לי שום יכולת למתוח עליך בקורת. מה שאני כותבת הן המחשבות שעלו בי מיד כשקראתי את ההודעה שלך. קבלי אותן ככאלה (אולי אני ממש ממש לא בכיוון) וקחי מהן מה שנראה לך אפשרי. אז ככה, את מתארת שתי סיטואציות - האחת "השתלטות" של יובל על הטלויזיה (אני מכירה הרבה זוגות שרבים על זה ביניהם, לא רק עם הילדים

) והשניה, "השתלטות" שלו על גופכם תוך הפניית הפנים שלכם לכיוונו. אני אתאר לך את המחשבות שלי כשקראתי את זה: קודם כל בעניין הטלויזיה. חשבתי - איך ילד בן שנתיים יכול להחליט עבור ההורים באיזו תכנית לצפות? אני בכלל לא צופה בטלויזיה כשהילדים ערים. אם הטלויזיה בכלל פתוחה, זה לצורך תוכניות לילדים, ואז שיחליפו ערוצים כאוות נפשם. אבל באמת, כמה מעצבן זה כבר יכול להיות? (או שאני פשוט לא מדמיינת את הסיטואציה). אנחנו אמנם לא רואים הרבה טלויזיה, אבל רוב התכניות למבוגרים הן בכלל בשעות הערב, כשהילדים כבר ישנים. אז אם אני רוצה לראות "סקס והעיר הגדולה" או "חוק וסדר" אף אחד לא רב איתי על השלט. אה, סליחה, בשעה של "סקס והעיר הגדולה" יש את "אחים לנשק" ששי רואה בערוץ המקביל, אז אחד מאיתנו צופה בסלון והשני בחדר השינה. בקיצור, כשקראתי את זה חשבתי "צרות של עשירים" - אם יש לכם פנאי לצפות בטלויזיה בזמן שיובל יכול להפריע לכם, אז זה כשלעצמו נשמע לי מאד מתחשב מצד יובל, ובנתוני הגיל שלו, הוא לא ממש חייב להיות מתחשב... עוד מעט אני אחזור שוב לעניין הטלויזיה. לעניין השני שציינת. קודם כל, תרשי לי לומר, שזה ממש מגניב שיובל מתעניין בעיתון, ועוד מגלה שם דמויות שהוא מכיר! שנית, מה שהוא עושה ממש לא נשמע לי "השתלטות" (אפילו המילה עצמה קצת צורמת לי), אלא קריאה שלו לתשומת לב. כלומר, איפה הפנים שלכם נמצאים שהוא צריך להשתמש בידים שלו כדי להפנות אותן לכיוונו? מה הוא כבר מבקש? שישימו לב אליו? שיביטו בו כשהוא מספר לכם בהתלהבות על הדמות שזיהה בעיתון? אז אולי בעיניכם זה לא ביג דיל (הי, דוקא בעיני כן!), אבל בעיניו זה ממש חשוב. הוא גילה תגלית! ועכשיו הוא רוצה להראות לכם! עכשיו! לא עוד מעט! נו כבר, אמא! עכשיו! תסתכלי כבר! זה לא נקרא להסתכל, רואים שלא הסתכלת באמת! את מבינה למה אני מתכוונת? ולמה שני הדברים נראים לי קשורים? משום ששניהם נראים לי כקריאה של יובל לתשומת לב מצדכם. משום שהפתרון לשניהם נראה לי להעניק לו את תשומת הלב הזו מבלי שהוא יצטרך להלחם עליה (למשל, לקרוא לו סיפור במקום לצפות בטלויזיה, או לבנות איתו בדופלו, או לצפות איתו בתכנית שמעניינת אותו; למשל, להסתכל עליו במשך פרק זמן מסויים כשהוא מראה לך משהו, אפילו אם את עסוקה במשהו אחר. לא לדחות אותו יותר מדי, וודאי שלא להראות התעניינות "מזוייפת" - כמו להמשיך לעשות בדיוק את מה שעשית קודם ולמלמל לכיוונו "כן, כן. באמת יפה". הוא יודע שאת לא באמת שמת לב). שוב, אני לא מתכוונת לומר לך שזה מה שאת עושה. אני אומרת, שאלה האסוציאציות הראשונות שעלו בדעתי כשקראתי את הודעתך. אם אני לחלוטין לא בכיוון, תנסי לתת יותר פרטים, אולי יהיו עוד רעיונות. ועוד דבר - את כותבת שיובל עוד מעט בן שנתיים. אז היכולת שלו לדחות סיפוקים היא לא משהו, הא? כלומר, הוא לא ממש יכול להמתין עד שתסיימו לראות את התוכנית בשביל להראות לך את בץ ואוזה בעיתון, נכון?

 

[Iris & Ron]

רעיון בקשר לעיתון

פעם קראתי הצעה של כרמית פה, שמיושמת אצלינו בהצלחה, לתת "עודף" תשומת לב כשהילד מחפש "קצת" יחס. הרבה יותר חיבוקים, הרבה יותר התעניינות, ואז ברוב המקרים הילד עצמו חוזר לענייניו שמח וטוב לב. אז אולי בערב, כשאתם פותחים את העיתון תקראו ליובל מיוזמתכם ותעברו איתו על התמונות, ותשאלו שאלות, ותשוחחו. אני בטוחה שכשתגיעו למדור הכלכלה הוא כבר יחפש משהו אחר להתעסק בו

 

[לאה_מ]

../images/Emo45.gif

 

[עדי של יובל]

כמה הבהרות

יובל נמצא איתי בבית. מאז שנולד טלויזיה תמיד היתה ברקע, כי כאלה אנחנו (ולא אמרתי שזה טוב...פשוט ככה אנחנו רגילים ובגילנו קשה מאוד לשנות הרגלים). בגדול יובל לא מכור לטלויזיה, אבל הוא גם התרגל שהיא תהיה ברקע וזה הגיע למצב שהוא מדליק אותה כבר בבוקר כשהוא קם (ואני מדגישה שהוא מדליק!! לא משנה כמה נכבה, הוא יודע בדיוק איפה כל כפתור נמצא ומה הוא עושה!) יובל הולך לישון בעשר, כך שכשיש למשל חדשות בשמונה בערב הוא יושב איתנו (אבא שלו נמצא רוב היום מחוץ לבית ולא יכול לוותר על החדשות או משחק כדורגל). העניין הוא שבמשך היום, כשהטלויזיה מכוונת ל"הופ" הוא לא ממש מראה עניין, אבל כשמעבירים ערוץ למשהו שאמא או אבא רוצים לראות, אז הוא מתחיל להפגין את רצונו ולאו דווקא בכיוון של להחזיר לערוץ הופ! כלומר זה לא כי לקחנו לו את התוכנית האהובה עליו בערוץ של הקטנטנים. זה נותן מן הרגשה כזו שהוא רוצה שהדברים יהיו כמו שהוא רוצה! לגבי העיתון, ההצעה של איריס נשמעה מאוד נחמדה, אלא שהיא כבר מיושמת! כשהוא מראה לנו משהו בעיתון אנחנו כן מראים לו יחס ואפילו התלהבות (ביחוד כשהגאון רואה תמונה של יגאל שילון וצועק "פספוסים!) אבל זה מתחיל להציק, כשהוא עושה את זה פעם אחר פעם. הוא יכול לבוא עם העיתון ולהגיד לי פספוסים עשר פעמים בזו אחר זו, זה נשמע כמו תקליט שבור ולא ברור לי למה הוא צריך לחזור על עצמו כל הזמן ובכל פעם לקבל מאיתנו איזו תגובה. ליובל אין חסר בתשומת לב! הוא כל היום איתי ומקבל המון יחס ואני משתפת אותו בדברים שאני עושה...אבל יש מצבים שנראה לי שהוא פשוט רוצה לשלוט על העניינים.

 

[ליאת +]

לא צריכים להיות מומחים גדולים

כדי להבין שמה שיובל רוצה זה תשומת לב ולא לצפות בטלוויזיה או בעיתון. הוא פשוט למד שהמכשירים האלה גונבים אותכם ממנו. אתם שקועים במשהו אחר, מדי פעם פורצים בצחוק ממשהו שזה לא הוא והוא לא מבין מה מצחיק או מדברים בינכים על דברים שהוא לא יכול להיות חלק מהם. אז הוא מנסה לעצור את זה. ויחד עם זה אני יכולה להזדהות עם התחושה שלך. אני למשל משתגעת כשאביתר (שנה וחודשיים) מפריע לי בזמן האוכל. אני אוהבת לאכול בשקט. ואילו כשאני צופה בטלוויזיה אפשר להפריע לי מיליון פעם ואני אחיה עם זה בשלום. ההצעה שלי: תנסי להגדיר מה חשוב לך: למשל: הסדרה שאת לא מוכנה לוותר עליה, או לקרוא עיתונים במשך שעתיים ביום שישי אחה"צ. ואז תנסי ליצור את התנאים שבהם הדברים שממש חשובים לך יתאפשרו: ביבי סיטר, סבתא, בן-זוג וכו´ (כן גם ודווקא אם את עם יובל בבית כל היום). נראה לי שזה עוזר להגידר מתי זה זמן שלך ומתי זמן של יובל ולא להיות במין מצב נזיל ונתון למיקוח שבו הוא קצת משחק (אבל צריך אותך) ואת קצת רואה טלוויזיה (אבל לא לגמרי כי הוא מפריע). והערה לגבי משהו שהזכרת: זו לא הפעם הראשונה ששמעתי כאן ובפורום השכן על הבעלים שחוזרים מהעבודה וחייבים את מנת הטלוויזיה והאינטרנט שלהם כשזה מוצג כמין משהו שאי אפשר להתווכח איתו. כן, גם אני בעידן שלפני אביתר אהבתי לחזור הביתה ולנקות את הראש שעה שעתיים מול הטלוויזיה. עכשיו אני מרגישה שאני לא יכולה להיות כל כך ]זרנית עם הזמן ומוצאת דרכים אחרות להתרגעות- למשל מדיטציה של עשרים דקות (בזמן שמישהו אחר נמצא עם הילד). ולסיכום: הרבה יותר קל ליעץ לאחרים מאשר לעצמי (וכמה קשה להקליד באצבעות קפואות!!)

 

[לאה_מ]

קודם כל, נהדר לשמוע ../images/Emo13.gif

אני אכולת קנאה שאת יכולה להיות איתו בבית בגיל שנתיים - איזה כיף לך!!! אני אגיד לך משהו לגבי שליטה. יש איזו דינמיקה שמתפתחת בעניין הזה, שהיא מאד לא בריאה. כלומר, בדרך כלל, מערכת יחסים מגיעה בשלב מסויים לאיזון - או שיש שולט ונשלט, או שזה לא מובהק, אבל כל פעם מישהו כופה את דעתו/רצונותיו על השני, או שמוצאים דרך אחרת. אני בעד האפשרות השלישית. יובל הוא בגיל שבו הקבלה שלו את ההחלטות שלכם מפסיקה להיות מובנת מאליה. תחשבי על זה כך - הרי בגיל ההתבגרות הוא כבר לא ירצה לצאת אתכם לטיולים - העצמאות הזו, הנפרדות הזו, מתחילה איפשהו. אז הנה, את יודעת איפה. עכשיו יובל מנסה לבדוק את העצמאות שלו. אני מניחה שהוא עושה זאת בכל מיני דרכים, אלא שאת העלית כאן רק את עניין השליטה - הוא ודאי רוצה לאכול לבד, להתלבש לבד, להסתבן לבד במקלחת, ללכת רק ברגל (ולא בעגלה או על הכתפיים), אולי יש גם חילוקי דעות בנושאי שינה... כל אלה, או כל צירוף שלהם, הם נושאים שבהם יובל מפגין את העצמאות שהוא הולך ורוכש. בסך הכל זהו תהליך נהדר ורצוי. השאלה היא, האם הוא חייב לבוא מלווה במאבק שליטה, ולדעתי התשובה היא לא. אני חושבת, שילדים שלא גדלים באווירה של שליטה, לא מעלים את זה בדעתם. כלומר, זה לא תכונה מולדת. אני לא אומרת שיש אצלכם בבית איזו דיקטטורה. רחוק מזה. אני פשוט אומרת, שלוקח המון זמן לשנות התנהגויות ולהטמיע "שפה" חדשה. אני יודעת שבן זוגי ואני המון פעמים היינו מתווכחים ויכוחים שאין להם שום משמעות חוץ משליטה (כמובן, שבלהט הויכוח את תמיד חושבת שיש לך סיבה טובה, אבל בנתיחה שלאחר המוות, עם יד על הלב, אין בזה הרבה יותר ממאבק שליטה). אנחנו מנסים - וזה לא דבר קל - למצוא דרך אחרת, דרך של זיהוי האינטרסים המשותפים והסכמה. אני חושבת, שאורי יגדל, מהבחינה הזו, באווירה שונה מאד מהאחים שלו, שזה יהיה לו הרבה יותר טבעי ופשוט מאשר להם. אני חושבת שכדאי לנסות להקטין את רמת החיכוכים (רוצים לראות חדשות? שאבא יראה בטלויזיה השניה, או שישמע ברדיו), ובמקביל לשים לב אם אתם לא כופים עליו את דעתכם בכל מיני תחומים (למשל, לא אכפת לי, אתה לא יוצא החוצה בלי נעלים). ולגבי חזרה על אותו דבר מליון פעמים - מה, רק עכשיו התחלתם עם זה? אני לא יודעת מה הסיבה לזה, אבל זה מאד מאד נפוץ. את לא מכירה את שאלות ה"למה" למיניהן? החדשות הטובות הן, שזה עובר עם הגיל. הרעות הן, שזה מתחלף בדברים אחרים, לא תמיד פחות מאתגרים עבור הסבלנות שלנו...

 

[נעה גל]

אני מסכימה עם לאה

גם לנו יש את אותה בעיה עם אורן (בת 5 ו3 חודשים). היא רוצה לראות הופ או ערוץ הילדים. אנחנו לא נלחמות על הטלוויזיה בגלל, שאני לא צופה, אבל, קורה ואני רוצה לראות חדשות, אז משא ומתן קטן על מי צופה מתי ואורן משתכנעת ואין בעיה. אבל זו לא חוכמה גדולה כי אורן בת 5. לכן... נראה לי שהפתרון הטוב ביותר עבורכם (במקום להראות לי מי יותר חזק) הוא - עוד טלוויזיה בבית. טלוויזיה אחת (קבועה) שתהיה מכוונת על התוכניות שיובל אוהב, והאחרת, שלכם. וגם לגבי החזרה מליון פעמים על אותו דבר - אני מסכימה עם לאה. זה גיל כזה ואני מציעה (למרות ההתשה) לענות תמיד על השאלות. גם אם מדובר על 20 אלף פעם אותה שאלה (מה זה? שולחן. מה זה? שולחן. מה זה? שולחן. מה זה? שולחן? מה זה? שולחן. מה זה?

) תנסי אולי, לגזור עבורו את הדמות שהוא זיהה מהעיתון להדביק על דף ולרשום למעלה את השם של הדמות, אולי זה יספק אותו. בכל מקרה, את יכולה להיות גאה ביותר בכך שהוא מזהה דמויות כבר בגיל כזה. למעשה, זה אפילו די מדהים. לגבי אבא היושב מול הטלוויזיה אחרי יום עבודה - אם לך אין בעיה עם זה, אז יופי לכם. אם הישיבה הזו מפריעה לך, אז צריך (ואפשר) לשנות את זה.

 

[חנה גונן]

לעדי של יובל-אוף טלוזיה

את רוצה לפתור את הבעיה בלי לריב איתו ובכן אין זה אפשרי לפחות בהתחלה מתוך הנחה שהרגלי הטלוזיה שלכם הם כבר קבועים אבל אולי בכל זאת ניתנים לגמישות.אולי כדאי לשבת ביחד עם יובל והעיתון ולעשות רשימה של התוכניות שהוא באמת אוהב ולא סתם רוצה כי גם ההורים שלו צופים ולקבוע שעות צפיה של יובל ושעות צפיה של הורים ולעמוד על זה.בהתחלה הוא יכעס ולא יבין אבל אין ברירה צריך להתעקש ולהסביר לו שוב ושוב שלא רוצים למנוע ממנו לצפות בטלוזיה אלא רק להכניס קצת סדר בבלגן. שלך חנה גונן

 

[מיקהלה]

עדי

אני חושבת שיצרתם מצב שבו יובל משתלט עליכם.הוא הבין שאתם מוותרים ונותנים לו לעשות כל שיחפוץ. אני חושבת שכדאי להתחיל "לגמול" אותו מכך. זה מתחיל בטלויזיה וזה מתחיל אצלכם. בהמשך יובל עשוי לחשוב שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל (גם מהסביבה והתסכול יהיה גדול)וזה לא טוב. זה הרגל מאוד לא טוב לילד קטן, שהופך למבוגר לא מתחשב ומתוסכל. גם אם ה"גמילה" תהיה כואבת היא חשובה מאוד. אז בהתחלה הוא יכעס כשתגידו לו: עכשיו אנחנו רואים תוכנית שאנחנו אוהבים (ומעלימים את השלט) ואח"כ הוא יתרגל לאט לאט ויבין שגם לאמא ואבא יש רצונות וצרכים. אתם לא צריכים לוותר על האהבות שלכם. בשום אופן! בהצלחה

 

[לאה_מ]

איך "גומלים" ילד מ"השתלטות"?

על ידי כך שמשתלטים עליו בחזרה? אני ממש לא חושבת כך. נראה לי שהתוצאה תהיה מאבק כוחות. אז אולי בסוף יובל ישבר, ואולי אתם תשברו, אבל גם אם יובל הוא זה שישבר, אני מציעה לחשוב קודם האם זה מה שאנו רוצים עבור ילדינו - לשבור אותם?

 

[עדי של יובל]

אני כבר מתחילה להתבלבל...

מכל ההגדרות. האם מה שהציע מיקהלה הוא באמת גמילה משליטה של הילד (ועל פי פרשנותך, מלחמת כוחות) או שזו בעצם הצבת גבול? הרי אנחנו יודעים שילדים צריכים שיציבו להם גבולות. אם אומרים לו שכרגע צופים בערוץ 2 ולא בערוץ 8 (ובחיי שהוא מבקש את ערוץ 8!) או שאומרים לו שעכשיו לא רואים את הקלטת של פים פם פה, כי הוא כבר צפה בה בבוקר 3 פעמים! זו מלחמת כוחות או הצבת גבול? יש מצבים שהוא פשוט עומד מולנו ומתעקש לצפות באיזו קלטת שלו (דבר חדש לנו, כי עד לפני חודשיים הוא לא צפה בשום קלטת משום שלא אהב את זה!) ואנחנו מסרבים (ומסבירים לו מדוע). אם הייתי אמורה להמנע ממאבקי כוח, הייתי מוותרת והיה יוצא מצב שהוא כל היום רואה מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה בלי שליטה! אז אולי בעצם הצבתי לו גבול שאמור להיות לטובתו? כבר יש לי בלגן בראש! ועוד דבר שנתת כדוגמא, הוא רוצה לצאת מהבית ללא נעליים...אז מה עושים? מאפשרים לו???

 

[לאה_מ]

אני עדיין לא ממש יודעת מה זה גבולות

מה שאני כן יודעת הוא, שעדיף לא להכנס למאבקים על דברים שהם לא עקרוניים. אני, למשל, לא מגבילה את ילדי בשעות צפיה בטלויזיה. והנה, הפלא ופלא, הם ממש לא צופים הרבה. אני חושבת שאם הייתי עושה מזה עניין, הם היו רוצים לצפות הרבה יותר. אני משתדלת שיהיו דברים מעניינים לעשות, שנצא לפעילויות מחוץ לבית, שנזמין אלינו חברים וכו´, וכך הם מתרגלים לא לצפות הרבה. ואם ביום כלשהו הם ירצו לצפות הרבה - שיצפו. אז אני חושבת דבר כזה. להציב גבול בשם הצבת הגבולות נראה לי מיותר ולא רצוי. אני אתן לך דוגמא - אורי (בן 13 חודשים) מאד אוהב להוציא את האדמה מהעציצים. אז נכון שזה לא ממש נוח, כי זה מלכלך את הסלון, אבל זה מה שהוא רוצה לעשות. יש לי כמה אפשרויות - להציב לו גבול - בכל פעם שהוא ניגש לעציץ לומר לו "לא" ו/או להזיז אותו משם; לתת לו להוציא אדמה מהעציץ ככל אוות נפשו; לשים את העציץ במקום גבוה או במקום שאינו נגיש עבורו ולהמנע בכלל מהעימות הזה; לתת לו להוציא כמה אדמה שהוא רוצה מעציצים בגג או במרפסת, איפה שזה לא מפריע לי. האמת, אני נתתי לו להוציא אדמה מהעציץ בסלון, ואת יודעת מה? כל עוד הוא התעניין בזה, הוא היה ניגש, מוציא כמה חופנים וזורק על הרצפה, ואני הייתי מטאטאת את זה ישר בחזרה לעציץ. אחרי כמה שבועות זה חדל לעניין אותו, והוא פשוט הפסיק. המטפלת לא אהבה שהוא עושה את זה, אז היא היתה שמה את העציץ על המדרגות, במקום שהוא לא יכול להגיע, ובכך נמנע כל החיכוך. אני שואלת את עצמי - האם הנושא הזה באמת כל כך חשוב לי שאני אריב איתו עליו? לי לא. לגבי הנעליים - אני לא אומרת שצריך לאפשר ולא אומרת שצריך לא לאפשר. אבל יש ודאי סיבה מדוע הוא לא רוצה לנעול נעלים. אולי הנעל לוחצת, אולי קר לו בנעלים האלה, אולי הוא אוהב להרגיש את המשטח שעליו הוא דורך, אולי הוא רוצה מגפיים כמו לחבר שלו, אולי הוא לא רוצה לצאת מהבית... ברגע שתדעי את הסיבה, יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד איתה. תארי לעצמך, שהכרחת אותו לנעול נעליים, ובסופו של דבר הסתבר שמשהו בנעל הזו לא נוח לו?!

 

[חנה גונן]

לעדידוש-אני דוקא חושבת ש....

הצבת גבולות היא לא מילה גסה תלוי אם עושים את זה בנועם משולב בתקיפות או סתם בכוח ובכעס. שלך חנה גונן

 

[*אתוש*]

עדי

גם בר הבן שלי בן שנתיים ושלושה חודשים נוהג להפנות את פניי איליו כאשר הוא רוצה להגיד משהו ואני עסוקה בשיחה עם מישהו אחר או עסוקה עם אחותו הגדולה ולהפיך אני מבינה אותו הוא רוצה לדבר כדי שאני ישמע והוא מקשר את זה שאני מביטה בו אז אני מקשיבה לו לפעמים אני פשוט שומעת אותו ואז עונה לו וחוזרת לעינני ולפעמים אני מסבירה לו "רגע בר אני כבר מתפנה איליך אני מדברת עם......" והוא מחכה בסובלנות בהצלחה