ariellaleah
New member
ילד קרבן
אני רוצה לעזור לבני לעשות "שולם" עם עצמו. הוא ילד אהוב על משפחתו וחבריו אבל תמיד רואה עצמו כזה שאין לו מזל, שהחיים מתאכזרים עליו. הוא ילד שעבר ועובר כל כמה חודשים התערבות רפואית קבועה בגלל בעיה מולדת אבל הצוות הרפואי שמטפל בו כבר 13 שנה מאז הלידה, מתיחס אליו בכבוד ואהבה, הטיפול לא כואב מעבר לדקירה ראשונה (שהוא מדבר עליה שבועות לפני ואחרי), הוא מקבל פרגון מהסביבה וגם פוגש ילדים עם צרות גדולות לעומתו, שהוא זוכה לחיים רגילים עם הפרעות מדי פעם ותמיכה משפחתית ובית-ספרית מלאה. מבחינתי, זה שהוא חי חיים רגילים בידיעה שהיו ממליצים להפיל אותו לו זה היה מתגלה לפני הלידה - זה נס אבל - לא משנה מה יקרה, הוא יראה את הצד ה"רע". לדוגמא - הייתה לו מסיבת בר-מצווה שמחה, כל הכיתה הגיעה שזה דבר נדיר מאד, ועם מתנות מרהיבות וכל פעם שנזכרים בבר-מצווה הוא מקטר שהיה רגע שמערכת ההגברה לא עבדה או שיש חבר אחד שהצלם לא תפס בתמונות. אתמול , בהפסקות החשמל היזומות, הוא ראה בזה פגיעה אישית כי היה באמצע תכנית אהובה בטלויזיה. לפעמים הוא ימצא בכוח את נקודת החושך בכל האור. אם הזמינו פיצה , למה איחרו ב-2 דקות? (דווקא).למה הקולה של חברה X ולא Y?(דווקא) הוא הילד השישי ואחרון , גידלנו את כולם עם המון אהבה וחינוך לערכים של נתינה ועזרה הדדית. כל הילדים (3 כבר גדלו ועזבו את הבית) עושים את חלקם בבית (כלים, כביסות, וכו')וגם הוא אבל הוא היחיד שיקטר ויתלונן על גורלו המר לפני ביצוע כל משימה. הוא ילד "טוב" בהתנהגות - יש לו לב זהב והוא אוהב לעזור לאנשים, הוא גם לא מתפנק או מקטר בפני אחרים, רק בבית. כשבתי מבקרת עם התינוקת, הוא משחק איתה ופשוט הוא הדוד הכי נפלא (אנחנו גם אומרים לו את זה). ברגעים טובים של רוגע, כשאני שואלת למה הוא בוחר לראות כך את הדברים הוא עונה תשובות כמו "כי נולדתי דפוק".בגלל זה, גם אין טעם להשקיע בבי"ס או בשעורים - בין כה, "אני דפוק" או שהוא אומר שאם רק X היה קורה (או לא היה קורה), אז הוא היה מאושר. דוגמא אחרונה, אנו גרים בבניין עם עוד 6 ילדים בגילו וחוץ מאחד, הוא אוהב את כולם. אתם כבר מנחשים מתי הוא יהיה מאושר - כשאותו ילד יעבור כבר דירה. הצילו !
אני רוצה לעזור לבני לעשות "שולם" עם עצמו. הוא ילד אהוב על משפחתו וחבריו אבל תמיד רואה עצמו כזה שאין לו מזל, שהחיים מתאכזרים עליו. הוא ילד שעבר ועובר כל כמה חודשים התערבות רפואית קבועה בגלל בעיה מולדת אבל הצוות הרפואי שמטפל בו כבר 13 שנה מאז הלידה, מתיחס אליו בכבוד ואהבה, הטיפול לא כואב מעבר לדקירה ראשונה (שהוא מדבר עליה שבועות לפני ואחרי), הוא מקבל פרגון מהסביבה וגם פוגש ילדים עם צרות גדולות לעומתו, שהוא זוכה לחיים רגילים עם הפרעות מדי פעם ותמיכה משפחתית ובית-ספרית מלאה. מבחינתי, זה שהוא חי חיים רגילים בידיעה שהיו ממליצים להפיל אותו לו זה היה מתגלה לפני הלידה - זה נס אבל - לא משנה מה יקרה, הוא יראה את הצד ה"רע". לדוגמא - הייתה לו מסיבת בר-מצווה שמחה, כל הכיתה הגיעה שזה דבר נדיר מאד, ועם מתנות מרהיבות וכל פעם שנזכרים בבר-מצווה הוא מקטר שהיה רגע שמערכת ההגברה לא עבדה או שיש חבר אחד שהצלם לא תפס בתמונות. אתמול , בהפסקות החשמל היזומות, הוא ראה בזה פגיעה אישית כי היה באמצע תכנית אהובה בטלויזיה. לפעמים הוא ימצא בכוח את נקודת החושך בכל האור. אם הזמינו פיצה , למה איחרו ב-2 דקות? (דווקא).למה הקולה של חברה X ולא Y?(דווקא) הוא הילד השישי ואחרון , גידלנו את כולם עם המון אהבה וחינוך לערכים של נתינה ועזרה הדדית. כל הילדים (3 כבר גדלו ועזבו את הבית) עושים את חלקם בבית (כלים, כביסות, וכו')וגם הוא אבל הוא היחיד שיקטר ויתלונן על גורלו המר לפני ביצוע כל משימה. הוא ילד "טוב" בהתנהגות - יש לו לב זהב והוא אוהב לעזור לאנשים, הוא גם לא מתפנק או מקטר בפני אחרים, רק בבית. כשבתי מבקרת עם התינוקת, הוא משחק איתה ופשוט הוא הדוד הכי נפלא (אנחנו גם אומרים לו את זה). ברגעים טובים של רוגע, כשאני שואלת למה הוא בוחר לראות כך את הדברים הוא עונה תשובות כמו "כי נולדתי דפוק".בגלל זה, גם אין טעם להשקיע בבי"ס או בשעורים - בין כה, "אני דפוק" או שהוא אומר שאם רק X היה קורה (או לא היה קורה), אז הוא היה מאושר. דוגמא אחרונה, אנו גרים בבניין עם עוד 6 ילדים בגילו וחוץ מאחד, הוא אוהב את כולם. אתם כבר מנחשים מתי הוא יהיה מאושר - כשאותו ילד יעבור כבר דירה. הצילו !