צועניה אדומה
New member
ילד קטן שלי.
כשהוא ילד קטן ואגרסיבי אני מנסה להרגיע אותו, לחבק אותו כמו אם מבינה ולומר לו שזה תכף יסתיים. שהכל יהיה בסדר. אבל הוא בועט בי, שורט אותי ומחייך אליי לסיום. מה את רוצה, הוא שואל, אני פרי היצירה שלך, מחוץ אליך אבל עדיין כל כך מחובר ואת צריכה לתת לי את מה שאני זקוק לו עכשיו. ואני מסבירה שלא תמיד אפשר ולא כדאי והוא צוחק בקול ומקלל, איך את לא מבינה שאני תמיד אהיה כאן ככה.
מזוכיזם יפה שלי, רך שלי, תתנהג יפה, תהיה קצת בשקט, מאוחר יותר יהיה קל יותר. והמילים לא עוזרות, לא באמת, ככה שכל הגוף מגרד מרצון, מחשק.
אני תופסת לו את היד והוא אומר, נו, תלחצי קצת יותר, תכאיבי לי, תהיי חופשייה עכשיו בשבילנו.
כשמזוכיזם קם בבוקר, הוא מתלבש יפה ומתבשם וקורא לי לבוא איתו החוצה. אנחנו מטיילים ברחובות והוא שמח, כל כך שמח שהנה, המשאלה שלו עומדת להתגשם, שאנחנו שנינו עומדים להתקיים קצת יותר מהרגיל תחת מגע אחר, מוכר מדי ומפחיד מדי.
אנחנו מגיעים לדלת המקוללת ויש לי מיליון מתופפים בבטן שיודעים מה יעשה לשנינו טוב. אני מצלצלת.
מזוכיזם מתרגש ודוחף אותי פנימה לפניו. קדימה, לכי לשם, לכי אליו, הוא מצחקק לו. כשאני נכנסת לבית,
האיש מולי רואה את שנינו בבהירות ומקבל אותנו בברכה. הוא שואל אותנו מה נשתה והאם נרצה לאכול.
אנחנו מקשקשים קצת. בהתחלה האיש מדבר רק איתי כשמזוכיזם יושב בצד ומקשיב. מדי פעם הוא נושך אותי קצת בכוח ואני זורקת לו מבט כועס. סבלנות, אני אומרת לו בלי קול, תכף גם אתה תצטרף. לאחר זמן מה
האיש מחייך גם אליו, מתחיל לפתות אותו להתקרב אליו, לתת לו כיף, להיות קצת גם הילד שלו.
מזוכיזם, הוא אומר ומסתכל עליי, בוא אליי, תראה את עצמך לאבא.
כשהוא ילד קטן ואגרסיבי אני מנסה להרגיע אותו, לחבק אותו כמו אם מבינה ולומר לו שזה תכף יסתיים. שהכל יהיה בסדר. אבל הוא בועט בי, שורט אותי ומחייך אליי לסיום. מה את רוצה, הוא שואל, אני פרי היצירה שלך, מחוץ אליך אבל עדיין כל כך מחובר ואת צריכה לתת לי את מה שאני זקוק לו עכשיו. ואני מסבירה שלא תמיד אפשר ולא כדאי והוא צוחק בקול ומקלל, איך את לא מבינה שאני תמיד אהיה כאן ככה.
מזוכיזם יפה שלי, רך שלי, תתנהג יפה, תהיה קצת בשקט, מאוחר יותר יהיה קל יותר. והמילים לא עוזרות, לא באמת, ככה שכל הגוף מגרד מרצון, מחשק.
אני תופסת לו את היד והוא אומר, נו, תלחצי קצת יותר, תכאיבי לי, תהיי חופשייה עכשיו בשבילנו.
כשמזוכיזם קם בבוקר, הוא מתלבש יפה ומתבשם וקורא לי לבוא איתו החוצה. אנחנו מטיילים ברחובות והוא שמח, כל כך שמח שהנה, המשאלה שלו עומדת להתגשם, שאנחנו שנינו עומדים להתקיים קצת יותר מהרגיל תחת מגע אחר, מוכר מדי ומפחיד מדי.
אנחנו מגיעים לדלת המקוללת ויש לי מיליון מתופפים בבטן שיודעים מה יעשה לשנינו טוב. אני מצלצלת.
מזוכיזם מתרגש ודוחף אותי פנימה לפניו. קדימה, לכי לשם, לכי אליו, הוא מצחקק לו. כשאני נכנסת לבית,
האיש מולי רואה את שנינו בבהירות ומקבל אותנו בברכה. הוא שואל אותנו מה נשתה והאם נרצה לאכול.
אנחנו מקשקשים קצת. בהתחלה האיש מדבר רק איתי כשמזוכיזם יושב בצד ומקשיב. מדי פעם הוא נושך אותי קצת בכוח ואני זורקת לו מבט כועס. סבלנות, אני אומרת לו בלי קול, תכף גם אתה תצטרף. לאחר זמן מה
האיש מחייך גם אליו, מתחיל לפתות אותו להתקרב אליו, לתת לו כיף, להיות קצת גם הילד שלו.
מזוכיזם, הוא אומר ומסתכל עליי, בוא אליי, תראה את עצמך לאבא.
