שקרים
לא ציינת בן כמה הילד - אני משערת שמעל גיל 4-5 ולגילאים האלה תהיה מכוונת תשובתי, לפני הגילאים האלה - ספק אם הייתי קוראת ל"שקרים" שקרים. בתקופה האחרונה שניתי את דעתי בנוגע לאיך להתמודד עם שקרים של ילדים. בעבר חשבתי שלא צריך לתת לילד להנות מהעובדה שהוא שיקר וצריך לדבר איתו על כך. היום אני מבינה שזה בלתי אפשרי, עימות ישיר גורם להסתגרות של הילד. כשאני אומרת עימות, אני לא מתכוונת בהכרח לכעס, האשמות וצעקות - מספיק שמנהלים שיחה רגועה ואומרים "אני יודעת שזו לא האמת" או "הייתי מעדיפה שתגיד לי את האמת", בשביל שהילד (ואפילו מבוגר) לא יהיה מסוגל לנהל שיחה כנה ויסתגר בתוך עצמו ויתבצר בשקר. שקרים בדרך כלל נועדו לחפות על התנהגות/מחשבה/מעשה שהילד חושב שההורה לא יקבל אותם, גם אם במציאות אין לזה שום בסיס (כלומר, אם הילד היה פונה להורה - סביר להניח שההורה היה נענה בחיוב), לכן, אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להעביר את המסר "לא צריך לשקר" היא, לטפל במעשה שגרם לשקר ולא בשקר עצמו. אגב, בדיוק כתבתי על זה אתמול והיום ב"באופן טבעי" בעמוד
ילדים_שקרים_ועונשים, אז מי שמעונין לקרוא עוד דיעות בנושא יכול לפנות לשם. בעיקרון, אין לנו בעיות עם שקרים בכל הנוגע לאורן (בת 5 ושמונה חודשים). כשהיא חוששת מהתגובה שלי היא בדרך כלל אומרת "אמא עשיתי משהו אבל אני מפחדת שתכעסי עלי" - זה עובד עלי מצוין וישר אני לא כועסת עליה ואני מסוגלת להתמודד עם מה שהיא מספרת לי בצורה רגועה ויעילה יותר. אבל, היתה תקופה שכשלא התחשק לה ללכת לגן היא היתה אומרת לי שהיא לא מרגישה טוב. לי אין בעיה שהיא תשאר בבית מתי שהיא רוצה ולמרות זאת היא קיבלה את התחושה שאני כנראה לא אסכים לזה והחליטה לנקוט בשיטת "אני לא מרגישה טוב". זה שיגע אותי, למה היא עושה את זה? הרי אמרתי לה שאני מעדיפה שהיא תאמר לי את האמת! (והיא היתה אומרת "אבל אני
באמת לא מרגישה טוב). בקיצור, יום אחד שמעתי אותה נאנחת בבוקר בחדר שלה, ותיארתי לעצמי ש"אני לא מרגישה טוב" עומד להגיע. לפני שהיא פתחה את הפה, אמרתי לה "אולי בא לך במקרה לבלות איתי היום בבית?" - והיא היתה מאושרת! ומאז כשבא לה להשאר היא מבקשת לבלות את היום בבית. כשאני יכולה אני מסכימה וכשאני לא יכולה, אנחנו קובעות מועד אחר שבו היא תוכל להשאר. אז זו העצה שלי - לא לטפל בשקרים עצמם, אלא במה שגורם להם. לתת לילד אפשרות להבין שיש דרכים אחרות לעשות דברים.
