ילד בן 8 זועם
לאישתי אחיין בן 8 לאחרונה היה לו עימות עם אימו כאשר בסוף העימות אימו שלחה אותו אל מחוץ לבית מפני שלא יכלה להתמודד עימו יותר מאחר ויש לה לטפל גם כן בעוד 2 ילדים נוספים בני 3 ושנה (האב לא היה בבית באותה השעה). הילד פירש זאת כגירוש מהבית והחליט כי לא רוצה הוא לשוב לבית . מאחר ואנו גרים בישוב הילד חיכה על סף ביתי עד אשר אני ואישתי נחזור מפני שיש לו חיבה אל אישתי שהייתה מטפלת ושומרת עליו כשהיה קטן עוד מלפני שהתחתנו. הוא לא היה מוכן לחזור לבית בשום פנים ואופן .. ניסנו לדרבן אותו רק לדבר בטלפון עם אימו כדי שיקבל אישור ממנה לישון אצלינו (רק כדי שיהיה את המעט של המעט של החיבור הקטן הזה עם אימו) גם בזה לא הצלחנו. הסברנו לו שיש בפניו שני אפשרויות האחת לדבר עם אימו ולהשאר לישון עימו הלילה והשנייה היא שאנו נחזיר אותו לביתו למרות התנגדותו. נתנו לו את הזמן להחליט אחרי כרבע שעה ביקשנו ממנו החלטה והוא השיב בשלילה לשני האפשרויות כאשר ניסנו להסביר לו שאין הוא יכול להפגיע ואין זה ישנה דבר אם ידבר עם אימו בטלפון , עדיין נענינו בשלילה. בסופו של דבר לא יכלתי יותר ואמרתי לאישתי כי אם הוא יצליח להכתיב לנו את דרכי הפעולה שלו דבר זה יצליח שוב ושוב והא תמיד ימצא פתח מילוט כשהוא לא מסתדר עם הוריו ויש להבהיר לו כי ההחלטה הזאת אינה מקובלת עלינו כי אנחנו מסכימים עם הוריו. בסופו של דבר אימו הגיע לביתנו כאשר לא היה לי ברירה עזרתי לה להוריד אותו במדרגות תוך כדי שאני מרים אותו והוא מתפרע לי בידיים אך לא הרפתי תוך כדי שאני מתחשב בעדינותו כדי רק לא להכאיב אלא רק לחסום אותו מלפגוע באימו ובי . כך נסענו (דקה נסיעה) לביתם שבישוב כאשר אני מחבקו ולא משחררו ואימו נוהגת לביתם והנחתי אותו בביתם ולבסוף עזבתי אותם כשאר ילד מאוד זועם על כך שהדברים לא נעשו לפי רוחו .. הלכתי לבית ברגל ואז החלו המחשבות לרדוף אותי .. האם עשיתי את הדבר הנכון ? האם היינו צריכים לתת לו להשאר עימנו בביתינו כדי שבמקרה ואם דבר זה יחזור שנית יהיה לו מקום לברוח אליו במקום שעכשיו בגדנו באמונתו ובגלל זה פעם הבאה שיברח יהיה קשה למצוא אותו ? או שמא הדבר לא תלוי בי ואכן עשיתי את הדבר הנכון ועכשיו זה בידי הוריו לבחור את הדרך הנכונה בהמשך חינוכו?
לאישתי אחיין בן 8 לאחרונה היה לו עימות עם אימו כאשר בסוף העימות אימו שלחה אותו אל מחוץ לבית מפני שלא יכלה להתמודד עימו יותר מאחר ויש לה לטפל גם כן בעוד 2 ילדים נוספים בני 3 ושנה (האב לא היה בבית באותה השעה). הילד פירש זאת כגירוש מהבית והחליט כי לא רוצה הוא לשוב לבית . מאחר ואנו גרים בישוב הילד חיכה על סף ביתי עד אשר אני ואישתי נחזור מפני שיש לו חיבה אל אישתי שהייתה מטפלת ושומרת עליו כשהיה קטן עוד מלפני שהתחתנו. הוא לא היה מוכן לחזור לבית בשום פנים ואופן .. ניסנו לדרבן אותו רק לדבר בטלפון עם אימו כדי שיקבל אישור ממנה לישון אצלינו (רק כדי שיהיה את המעט של המעט של החיבור הקטן הזה עם אימו) גם בזה לא הצלחנו. הסברנו לו שיש בפניו שני אפשרויות האחת לדבר עם אימו ולהשאר לישון עימו הלילה והשנייה היא שאנו נחזיר אותו לביתו למרות התנגדותו. נתנו לו את הזמן להחליט אחרי כרבע שעה ביקשנו ממנו החלטה והוא השיב בשלילה לשני האפשרויות כאשר ניסנו להסביר לו שאין הוא יכול להפגיע ואין זה ישנה דבר אם ידבר עם אימו בטלפון , עדיין נענינו בשלילה. בסופו של דבר לא יכלתי יותר ואמרתי לאישתי כי אם הוא יצליח להכתיב לנו את דרכי הפעולה שלו דבר זה יצליח שוב ושוב והא תמיד ימצא פתח מילוט כשהוא לא מסתדר עם הוריו ויש להבהיר לו כי ההחלטה הזאת אינה מקובלת עלינו כי אנחנו מסכימים עם הוריו. בסופו של דבר אימו הגיע לביתנו כאשר לא היה לי ברירה עזרתי לה להוריד אותו במדרגות תוך כדי שאני מרים אותו והוא מתפרע לי בידיים אך לא הרפתי תוך כדי שאני מתחשב בעדינותו כדי רק לא להכאיב אלא רק לחסום אותו מלפגוע באימו ובי . כך נסענו (דקה נסיעה) לביתם שבישוב כאשר אני מחבקו ולא משחררו ואימו נוהגת לביתם והנחתי אותו בביתם ולבסוף עזבתי אותם כשאר ילד מאוד זועם על כך שהדברים לא נעשו לפי רוחו .. הלכתי לבית ברגל ואז החלו המחשבות לרדוף אותי .. האם עשיתי את הדבר הנכון ? האם היינו צריכים לתת לו להשאר עימנו בביתינו כדי שבמקרה ואם דבר זה יחזור שנית יהיה לו מקום לברוח אליו במקום שעכשיו בגדנו באמונתו ובגלל זה פעם הבאה שיברח יהיה קשה למצוא אותו ? או שמא הדבר לא תלוי בי ואכן עשיתי את הדבר הנכון ועכשיו זה בידי הוריו לבחור את הדרך הנכונה בהמשך חינוכו?