ילדי הורין - המאמר חלק 1

[Y. Welis]

ילדי הורין - המאמר ../images/Emo63.gif חלק 1

קניתי את הספר היום (הגיע לסטימצקי והיה במבצע - קשה לוותר על דבר כזה...), עיינתי בו בריפרוף וקראתי עד עכשיו בעיקר את הנספח שמתאר את עבודת העריכה. אני חושב שהספר מעניין, אבל אני מאמין שהוא היה יכול להיות מעניין *הרבה יותר*, אילו כריסט' לא היה מנסה לערוך אותו, ולחזור (ולו בצורה אחרת) על טעוית שעשה ב'סילמאריליון' וב'בלתי גמורים'. אני אביא כאן בחלק הראשון תיאור מסכם של התפתחות הסיפור על טורין בלגנדאריום, ובחלק השני כמה רשמים ודעות על הספר החדש. את החלק הראשון הכנתי כבר לפני חודש ומשהו במטרה להביא במאמר שיקדים את יציאת הספר, אבל הכנת המאמר נדחתה והתעכבה (אולי לטובה) עד שהיום אחרי עיון בספר החדש, הסתבר לי שיש די מידע להשלים את הדברים ולהציג גם את החלק הראשון לצד השני (שלא נחזה אז).

ההיסטוריה של טורין טוראמבאר: הסיפור על טורין, הגיבור הטראגי ביותר בלגנדאריום, הוא אולי הוותיק ביותר שכתב טולקין. תחילתו קדמה לרעיון הלגנדאריום עצמו, וככל שנוכל לומר, זהו הסיפור הראשון מתוכו (או לפחות הסיפור העלילתי הראשון) שטולקין כתב *בכלל* בחייו. הרעיון עלה בו בעקבות קריאת ה'קאלוואלה', האפוס הפיני (שליקט וחיבר חוקר בן המאה ה-19), בזמן שהיה באוניב' אוקספורד בשנתו ה-20.(הסיפור היה מוכר לטולקין כבר בשנותיו בתיכון מתרגום אנגלי, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא קרא בו במקור הפיני. שנתיים לאחר מכן, כשגוייס לצבא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, הוא החליט לנסות ולכתוב סיפור על אחד מגיבורי האפוס - קולרבו הטראגי (בתרגום העברי המקוצר לאפוס שיצא ב'מחברות לספרות' מסופר על קולרבו בעמודים 155-173), שבגלל חינוך לקוי איבד את דרכו בחיים ואת כל האוהבים אותו, וזאת למרות כוחו הפיזי הרב וכל כישוריו כגיבור. הסיפור לא הושלם מעולם (ומעולם אף לא פורסם, גם אם יתכן ששרד), אבל הוא סיפק לטולקין התנסות ראשונה בכתיבת פרוזה ארוכה ורעיונות לעתיד, שעתידים היו להופיע בסיפור על טורין. כששב בסוף 1916 משדות-הקרב הקשים של הסום (שתוארו יפה בספרו של ג'ון גארת' Tolkien & the graet war) לחופשת מחלה באנגליה, הוא החל להעלות את רעיונותיו על הלגנדאריום לראשונה על הכתב בפרוזה מלאה (עד אז הוא כתב שירים מלווים בתקצירים, למרות שהקונספט בכללותו כבר התקיים בדמיונו מספר שנים). אחד הסיפורים הארוכים הראשונים שהוא החל לכתוב (אחרי 'מפלת גונדלין' ולפני 'ברן ולותיין'), נקרא 'הסיפור על טוראמבאר': סופר שם על גיבור בשם טורין טוראמבאר ומאבקו בדרקון פואלוקה (שמו הובא ב'קניה', שפה שהיתה הבסיס לקווניה העתידית). הסיפור ב'אבודים' קרוב במבנהו ואפילו בפיסקאות שלמות ותיאורים לגירסה המאוחרת, אבל עם כמה חסרים (כמו דמותו של מאבלונג, או העיר התת-קרקעית נארגות'רונד, שהיתה אז רק מערות ללא שם וללא גשר), וכמובן האוירה האגדתית הקלה יותר שב'אבודים' ככלל. סיומו של הסיפור אגב מתאר את בואם של הורין (שם - אורין) ומורוון (מאבווין) הוריו של טורין, למאנדוס. שם הם נשאו תפילה למאנווה שירחם על ילדיהם, טורין וניאנור; האלים נענו לתפילה והביאו את השניים לואלינור, שם הם טוהרו בבריכה של אור מכל חטאיהם. מוזכר שם (וכן בגירסאות מאוחרות יותר) שטורין יאבק במלקור באחרית הימים בחרבו השחורה, ושהוא ינקם בו על כל הרעות שהביא עליו. הסוף הטוב הזה (והשלמת המעגל כמובן) הוא אחד ההבדלים המשמעותיים בין מחשבתו של טולקין הצעיר של ימי ה'אבודים', לבין מחשבתו כאדם מבוגר בתקופת שרה"ט ואחריה, כפי שתתואר בהמשך. עוד לפני שזנח את 'הסיפורים האבודים' סופית (בערך ב-1920, אחרי נסיון קצר-מועד לכתוב להם פתיח חדש), החליט טולקין לעבד את הסיפור על טורין לפואמה ארוכה, שתיכתב בחריזה אליטראטיבית (הצללה - טולקין הכיר מקרוב שתי פואמות היסטוריות שנכתבו כך - 'ביאוולף' ו'סיר גאווין'). הפואמה נקראה 'שירת ילדי הורין' (Lay of the Childern of Hurin), והיה לה תפקיד חשוב בעיצוב מחדש של הסיפור של הורין וילדיו וכן עלילות הסילמאריליון ונופי והארצות השונות שבו. כך למשל תיאור ילדותו של הורין ועזיבתו ומסעו לדוריאת' תואר שם בהרחבה לראשונה, כמו גם העיר נארגות'רונד שהופיעה שם לראשונה. באחד הקטעים המעניינים שם, מלווהו של טורין במסע לדוריאת' מספר לטורין הצעיר את הסיפור בברן ולותיין, ממש באותן המלים בהן סיפר אראגורן את הסיפור להוביטים, לרגלי גבעת-הרוחות בשרה"ט (יש גם לציין גם דמיון בין תיאור כניסתו של טורין לנארגותרונד התת-קרקעית דרך הדלתות העצומות לתיאור הכניסה למוריה). כך, היה באורח מקרי לגמרי, התיאור הזה (שנכתב בחריזה שונה) נעשה לבסיס לפואמה הגדולה והחשובה (אבל גם בלתי-גמורה) 'שירת לייתיאן', שטולקין החל לכתוב בשנה האחרונה שכתב את 'ילדי הורין' - 1925. הפואמה החדשה למעשה הסיחה אותו תפסה את מקומה של ילדי הורין, אבל השינויים בסיפור שהופיעו בפואמה על ילדי הורין נשתמרו וחלקם אף מצאו דרכם לגירסאות המאוחרות יותר. שנה לאחר מכן, ב-1926, שלח טולקין לאחד ממוריו בתיכון (שהיה קרוב אליו וכנראה האדם הראשון מחוץ לחוג המשפחה של טולקין שהתעניין בכתביו הפרטיים - לפני ק. ס. לואיס או ילדיו של טולקין) את הפואמה 'ילדי הורין' הבלתי-גמורה. המורה גילה עניין והתעניין ברקע הסיפורי שמאחורי הפואמה. טולקין הכין אז סיכום קצר של כל הרקע הסיפורי של הלגנדאריום (כמובן לפני שנקרא כך) כפי שהיה ידוע אז, ושלח אליו. הסיכום הזה, שתחילתו על כן מקרית לחלוטין, היה הבסיס הראשוני ממנו צמח כעבור 4 שנים הסילמאריליון בגירסתו הראשונה - 'קנטה נולדורינווה'. באותה יצירה ראשונית שולבו הנופים החדשים והעלילות שהוצגו בפואמה 'ילדי הורין' ואוחדו עם שאר סיפורי בלריאנד (שלראשונה קיבלה את שמה זה) לידי רצף המשכי. יחד עם זאת גם בסילמאריליון המאוחר (המודפס), קשה שלא לראות את הסיפורים הנפרדים על טורין, ברן ולותיין ונפילת גונדולין, כמנותקים האחד מהשני ובלתי תלויים זה בזה, כמו התרחשו בתקופות שונות: זו המורשת ששרדה מימי ה'אבודים'.

 

[Y. Welis]

חלק 2

השלב הבא היה כבר במסגרת ה'סילמאריליון' עצמו, שנכתב ב-1936-7 - יצירה שכללה עכשיו כמה חלקים 'מוכנים' פחות או יותר, רקע מיתולוגי מקדים ('איינולינדאלה', שהחלה במקור כפרק השני של ה'אבודים' - ר' במאמרים 'פרוייקט האבודים') לוחות-שנים (של ואלינור ובלריאנד) נספחים על השפות, רשימת-הקרבות (שטרם פורסמה, אגב) ועוד. בעקבות הצלחתו עם ה'הוביט' באותה שנה, שלח טולקין קטעים מודפסים מה'קוונטה' להוצאת 'אלן אנד אנווין' בסוף 1937 להתרשמות המו"לים, כדוגמא למשהו שניתן להוציא לאור בבוא העת. באותו הזמן, כאילו נאבק לעמוד בלוח זמנים, הוא המשיך בקצב מזורז עם ה'קוונטה סילמאריליון', החלק העיקרי בספר שהרחיב מאוד את הגירסה הקודמת מ-1930. הוא הגיע לבסוף לתחילת הסיפור על טורין ושם בתחילת תיאור הצטרפותו של טורין לפורעי-החוק הוא עצר. זו היתה הנקודה שבה הסילמאריליון נקטע ומעולם לא חודש: טולקין 'קפץ' קדימה משם לסוף הסיפור של הקוונטה - על איארנדיל והקרב השישי ('מלחמת החרון') שחתמה את העידן הראשון, אבל מעולם לא שב למלא את הפער שנותר בין השניים (להוציא נסיון מאוחר במסגרת שונה). זו הסיבה ששני פרקים בסילמאריליון המודפס, המתארים את מפלת גונדולין ומפלת דוריאת' למעשה הומצאו על ידי כריסטופר טולקין, כי החומר הקיים בנושא היה ישן מדי (מ-1930) או שהתקיים בראשי פרקים קצרצרים שבהם טולקין תהה איך לפתח את הסיפור (ולהסביר למשל אין תינגול, המלך האדיר, נהרג בקרב). הוא נטש את הסיפור לטובת נסיון לכתוב המשך ל'הוביט' - נסיון שהפך ל'שר הטבעות' ושעתיד היה למלא את רוב זמנו הפנוי לכתיבה ב-11 השנים הבאות. אבל מרגע ששרה"ט הושלם ושוכתב (בפעם הראשונה) בערך בסוף 1948, שב טולקין להקדיש את מרצו לסילמאריליון הזנוח (רק סיפור אחד כן נכתב במקביל לשרה"ט - על נומינור), והרחיב את כל החלקים של היצירה שעמדו ב-1937 - 'לוחות-השנים של ואלינור' הפכו ל'לוחות-השנים של אמאן'; 'לוחות בלריאנד' הפכו ל'לוחות האפורים', ואפילו שירת לייתיאן הותחלה מחדש. אבל עדיין הכל היה במסגרת הסילמאריליון, שכמו שנכתב בעמוד הראשון שלה, היה 'היסטוריה מקוצרת' של הסיפורים העתיקים, מורשת אותו סיכום שהוכן ב-1926 למורה הוותיק. עכשיו הגיע הזמן להרחיב אותם מחדש. כך החל טולקין משהו שלא היה ידוע עד אז במסורת הסילמאריליון - סיפורים ארוכים ומלאים, כמו בשרה"ט (או לפחות בקירבה רבה יותר אליו מאשר לסיל'). זו היתה כוונתו תמיד - להרחיב את הדברים, כפי שציין באחד ממכתביו מהתקופה, בו העריך שהסילמאריליון יהיה ארוך לפחות כמו שרה"ט - בן 500,000 מלים. הוא כתב אז גירסת פרוזה ארוכה לסיפור ברן ולותיין (שלא הושלמה, ועד היום טרם פורסמה), וכן החל גירסה של סיפור ילדי הורין, שהרחיבה את הפרק האחרון ב'קוונטה' שנקטע כאמור בסוף 1937, תחת השם 'נארן אי כין הורין' (הסיפור אודות ילדי הורין). אולם טולקין החליט להתחיל בהרחבה דווקא מהשליש האחרון של הסיפור, המספר את עלילות טורין וניניאל ביער ברתיל ועד לסופם הטראגי. על בסיס הקטע הזה נכתבו הערכים האחרונים ב'לוחות האפורים', שנקטעו למעשה עם מות הורין בשנת 501 לעידן הראשון. כך שיש לנו מאותה תקופה רק את הקטע הסופי. גם בפעם הזו, עבודתו על הסיל' נקטעה ע"י שרה"ט, שאושר אז להוצאה לאור ודרש עבודה ארוכה ושיכתוב סופי שנמשכו קרוב לשלוש שנים. אחרי הוצאת שרה"ט (או זמן מה לאחר מכן), חזר טולקין בשנית לסילמאריליון, להמשיך את ההרחבה שהחל בה בתחילת אותו עשור. אלא שלרוע מזלינו, הדחף הזה היה קצר יותר, וארך 4-5 שנים בלבד; אבל אילו שנים היו אלה! כמה מהדברים המרתקים ביותר והמהפכניים ביותר במסורת הלגנדאריום נכתבו אז, באופן שחייב למעשה את התחלת הסיפור כולו מחדש (חלק מהם הובאו במאמרי הפורום - על חייהם של בני לילית ועל האורקים). באותה תקופה הוא ראה את שלושת הסיפורים הגדולים כמרכיבים חשובים בסילמאריליון העתידי - הסיפור על ברן ולותיין ('ברן בן באראהיר' במקור, עכשיו שהסיפורים הפכו להיות משוייכים למסורת של בני אדם בלבד); סיפור קיללת מורגות' (שכלל את סיפורם של טורין וניניאל, לצד הסיפור על שיחרורו של הורין משביו ומעשיו בהמשך, שהביאו חורבן על ברת'יל ודוריאת' גם יחד, כחלק מגורלו); והסיפור על הכוכב הזורח - איארנדיל וגונדולין. הוא שיער אז שהם יובאו כנספחים לסילמאריליון. אבל זה היה זמני בלבד, כי מאוחר יותר, באמצע שנות הששים (בהן כתב טולקין בעיקר חומרים פילולוגיים ורק מספר סיפורים בודדים - 'ארנדיס' ו'טאל אלמאר') הוא העלה תוכנית חדשה שבה הסיפורים האלה הפכו לעיקר הסילמאריליון - לא עוד מסורת כרוניקלית מקוצרת, אלא פרוזה רחבה. ניתן כמעט לדמיין אותם (יחד עם סיפור מקדים יותר ממסורת בני לילית לתיאור ההתחלה וחזרתם לארץ התיכונה), כ-4 כרכים נפרדים(לפחות; אולי חמישי נועד להיות מוקדש לנומינור והעידן השני) שהיו אמורים להרכיב את הסילמאריליון העתידי. באותן שנים הוא חזר להרחיב רק סיפור אחד מתוך השלושה - את ה'טורינסאגה' (כך הוא קרא לאסופת הכתבים בעניין ילדי הורין), והחל לכתוב מחדש את הפתיחה שתיארה את אירועי הקרב החמישי (הנירנאית') וכן את שיחתם של מורגות' והורין ועד לתחילת מסעו של טורין לדוריאת (יש שם אגב אי-התאמה עם קטע שתואר מוקדם יותר - לא ברור איך בדיוק מורגות' הגיע לזירת הקרב כדי להראות להורין את הדברים ולשבור את אחת החרבות שם, אם נאמר שהוא מעולם לא יצא מאנגבאנד אחרי שנפצע בידי פינגולפין). מלבד הפתיחה, הוא גם הרחיב מאוד את סיפור שהותו של טורין בנארגותרונד ופועלו שם, וכן את קשריו עם ופורעי-החוק והגמד מים. החומר לא הובא מעולם במקום אחד. תקצירים וגירסאות עם קיצורים הובאו בסיל'; חלקים מהפתיחה וכל השליש האחרון וכן קטעים ארוכים בין לבין הובאו ב'בלתי גמורים', ועוד קטעי השלמה (והשוואה מפורטת בין השליש האחרון ל'לוחות האפורים') הובאה בכרך 11(כמו גם הערות בכרכים אחרים). הרבה רעיונות שהובאו בקצרה ב'בלתי גמורים' (כמו מקור קסדת הדרקון של טורין, מעורבותו עם הגמדים ועוד) רק רמזו על חומרים נוספים שטרם הוצגו. בסופו של דבר, הסיפור על ילדי הורין ייצג יותר מכל דבר אחר את הסילמאריליון המורחב, העתידי. ויותר מכל סיפור שם (חוץ אולי מתיאור נומינור ואגדותיה), הגיע לדרגת שלמות יחסית: זו הסיבה להערכתי שכריסטופר טולקין החליט שיש מקום להביא את החומרים בצורת ספר אחד מלא.

 

[Y. Welis]

../images/Emo15.gif חלק שני - דעה על הספר

דעה ראשונית על הספר: כאמור קניתי את הספר ממש היום והתחלתי לעיין בו ומצאתי כמה דברים שראוי לצטט ולהביא במסגרת הסקירה. כמו שכתבתי כאן בהודעות קודמות, קיוותי בתחילה, כשיצאה הידיעה הראשונה בדבר הספר, שמדובר בכרך נוסף, 13 (או 14, אם נכלול את האינדקס) של ה'היסטוריה', אבל מידע שהופיע בחודשיים האחרונים הבהיר שמדובר בעריכה חדשה, די דומה לסיל', של החומרים הקיימים למשהו אחיד וללא הערות או הסברים על מקור הטקסטים (תחת הקמפיין 'ספר חדש של טולקין'). מבחינתי, כחוקר טולקין וחובב 'מקצועי', זו אכזבה: אחרי 12 כרכים של ה'היסטוריה' (ובקרוב עוד שניים על ה'הוביט' מאת עורך בשם רייטליף, שעליו אכתוב בהמשך), ציפיתי למידע חדש נוסף על ה'טורינסאגה', שיגלה פרטים חדשים שלא היו ידועים, ויבהיר את דרך בניית הסיפור הארוך הזה. לרוע המזל, לא לכך התכוון כריסטופר טולקין, שגם הפעם ראה עצמו כמתווך (במובן הספרותי של המילה) בין כתבי אביו לקהל הרחב. הוא אגב בהחלט מודע לבעיה הזו, אבל ההודאה שלו בכך לא הודגשה די הצורך בספר, כי הדברים נאמרו די לקראת סוף הנספח הראשון: (עמ' 189; ההגדשות שלי) 'בתוצאה הסופית, למרות שהיה עלי לספק חומר-קישור שיגשר בין הטיוטות השונות ששימשו, לא ימצאו בספר סימנים להמצאה 'חיצונית' מכל סוג שהוא, ולו קלה שבקלות. למרות זאת הטקסט [הסופי] הינו *מלאכותי*, כי הוא לא היה יכול להיות אחרת - בעיקר משום שקבוצת כתבי היד הללו [של הטורינסאגה] מייצגים התפתחות מתמשכת של הסיפור עצמו; כך למשל טיוטות שהיו חיוניות ליצירת המשכיות הסיפור, עשויות היו להשתייך לשלב מוקדם יותר.' כלומר נשללה מאיתנו, הקוראים, האפשרות לבחון את הסיפור בשלביו השונים ובהיווצרותו, ולהתרשם מהמצאתו של טולקין והתפתחות הבנתו את הסיפור והחלטותיו השונות בכל שלב ושלב. אמנם זו אינה חוויה ספרותית 'קלאסית', אבל לדעתי בלגנדאריום של טולקין, כפי שתיארתי אותה בשעתו בשלוש אקסיומות (ר' בהמשך *) שהגדירו איך יש להבין ולערוך את כתביו, *זו* אחת החוויות העיקריות, כי בסיל' הקיים אין סיפור סופי, ואין מצב סופי לשום דבר - יש שלבים ויש שלב אחרון *שלא הומשך*. זהו אינו מצב סופי, אלא אחרון, וההבדל משמעותי: לא ניתן לומר שהסיפור כפי שנערך בספר החדש מייצג שלמות כלשהי או סופיות - הוא פשוט מייצג את החלטתו של טולקין לנטוש את הסיפור בנקודה הזו. קל לטעות בכך, ויש רבים שמעדיפים לראות באי-השלמות הזו עדות לסופיות. זו מחשבה מטעה לדעתי, כי אי-ההשלמה אינה מפחיתה בהכרח מההנאה שניתן להפיק מהקריאה בגירסאות הלגנדאריום השונות - זו פשוט הנאה קצת שונה ולא שיגרתית שצריך להתרגל אליה. * אלה האקסיומות: 1. * היופי שבלגנדאריום טמון בגיוון שבו, ובמבחר הדעות והגירסאות * 2. * כל יצירה נחשבה בזמן מן הזמנים נכונה ו'סופית' * 3. * אין אדם שמסוגל לכתוב כמו טולקין, לנחש את כוונתו המקורית, ו'לשחזר' בדרך כלשהי את סגנונו וכוונתו * אין ספק שהיו לטולקין רעיונות לעתיד - אחדים מהם הובאו בנספח ל'נארן' שב'בלתי גמורים' (עמ' 150-162 בגירסה האנגלית בכריכה רכה), וחלקם מרתקים מאוד, כמו על קסדת-הדרקון של טורין, שסייעה לו להתמודד עם גלאורונג, עד לפגישתו בו בנארגותרונד כאשר הסיר אותה וכושף. כריסטופר טולקין החליט בספר החדש שלא להזכיר כלל את הקסדה הזו, ולכן תיאורו את המפגש של טורין בדרקון לא תאם את כוונתו האחרונות, גם אם לא ממומשות די הצורך בטקסט, של אביו (כך למשל כריסט' גילה צורה 'סופית' יותר לשמו של סאירוס - אורגול, שמזכיר את שמו הישן ב'אבודים': אורגוף). גם הפעם, כמו עם הסילמאריליון, יחלוף עוד זמן רב עד שנדע בדיוק אילו חומרים הרכיבו את הספר הזה ואילו חומרים נוספים קיימים שעשויים לתאר את התפתחות כתיבת הסיפור. כי אילו כריסט' היה לפחות מפרסם את רשמיו מהמחקר שערך בצורת כרך נלווה - אני מניח שדעתי היתה שונה (ויש לקוות שהוא יעשה כן בהמשך, למרות שכרגע לא ידוע דבר והסיכוי נמוך, כי הוא לא אוהב לחזור שוב על דברים שכבר כתב - נטיה ידועה למדי מתוך כרכי ה'היסטוריה'). אבל המצב הנוכחי אינו טוב בהרבה מאשר בסיל' הבעייתי, למרות הבטחותיו של כריסט' (כמו בציטוט לעיל) ש*הפעם*, או מה שנקרא 'הפעם באמת', שום דבר לא הומצא על ידו. באשר לסיפור עצמו - יש משהו טראגי (בלי ספק אירוני בהקשר לסיפור הזה) שדווקא הסיפור הפחות מעורר (לטעמי לפחות) מכל סיפורי הסילמאריליון, זכה להרחבה גדולה שכזו, עד שהתקרב ככל שרק ניתן היה להיוחת אחד מחלקי הסילמאריליון המלא שאמור היה להראות כמו שרה"ט. נראה לי שהסיפור שהתאים לתקופת ה'אבודים', הורחב ועבר שינויים כה רבים שרק הדגישו את הקיצוניות שבו ואת חוסר התוחלת שבהתנהגות גיבוריו. הבאתי באחד ממאמרי הפורום ציטוטים מתוך ספרו של טום שיפי ('הדרך לארץ התיכונה' - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=441&a=25136&c=2997&sc=0&ssc=0 ) שמדגימים את הבעיות שבו (כמו גם השוואה עם הסיפור ב'קאלוואלה'). דומה שאצל טולקין המאוחר אין סופים טובים: הקדרות מושלת בכל. כך גם במקרה של סיפורים מאוחרים נוספים כמו 'נדודי הורין', שמהווה המשך ישיר לספר הזה (ושראוי היה לצרף אליו, ולו כנספח), 'טאל אלמאר' וכן במידה מסויימת 'ארנדיס'. הם מספרים על תקופה של תבוסות, התדרדרות ושקיעה. פיאנור למשל נראה במלוא יהירותו הקטלנית בפרקים המורחבים האחרונים של הקווניה, שנכתבו בתקופה הזו (סוף שנות החמישים), כמו שלא נראה באף תיאור קודם, ורשעת מלקור/מורגות' מורגשת יותר מאי-פעם בארדה: כל יושביה למעשה נידונים לחיים קשים, לעיתים בלי קשר לבחירתם האישית. החסד הולך ופוחת, ולמעשה נעלם, ויכולתם של הואלאר מוגבלת יותר ויותר (אם מרצון או כחלק מכוונה גבוהה יותר, שהולכת ונסתרת מעיני היושבים). הסילמאריליון הסופי כנראה אמור היה להסתיים בנימה מעודדת יותר עם הסיפור על איארנדיל, אבל מעניין לשער איך טולקין היה צובע אותו מחדש באותן שנים מאוחרות וקודרות. לכן, עם כל העניין שבספר, שמכוון בהקדמתו באופן מיוחד לקוראי שרה"ט, אני חושש שהוא יהיה קדורני והרבה פחות מרתק עבור הקוראים שבאו משרה"ט וציפו לסיפור עם סוף טוב. טורין טוראמבאר לא יהיה האיש שיספק את זה, ואפילו הלקח (או מוסר ההשכל) של הסיפור אינו ברור - חוץ מדעה פסימיסטית במיוחד על בני אדם וחולשותיהם.

 

[לגוטל]

אבל ככה הולך הסיפור

אי אפשר להאשים אותו שהוא פסימי ודיי קודר... אין ספק שבסגנון שלו הוא תואם לטרגדיות הצפון-אירופאיות מונחות הגורל. דבר נכון מאוד שהוא לא יהיה מרתק עבור קוראים שניגשים אליו ישירות משרה"ט, אבל אולי הוא כן יחדיר בחלק את הרצון לדעת על העולם הקדום הזה ועל סיפורים עם סוף יותר משמח, כמו זה של ברן ולותיאן. באמת חבל שנדודי הורין לא נספח שם, הוא היה מתאים. נהנתי לקרוא את הסיכום שלך בשתי ההודעות הקודמות, אבל לדעתי הביקורת שלך על כריס' קטלנית מדי. איחוד הגרסאות של סיפורו של טורין זה דבר נפלא לטולקינאים ועדיף על המצב הקודם שלהם לדעתי. אני בקרוב אקרא את הספר, אבל באמת לא מצפה להפתעות למיניהן.

 

[Y. Welis]

אגב זה, גילוי נאות - לפני כמה שנים ערכתי

נסיון משלי לחבר את חלקי הסיפור לגירסה 'מאוחדת' פחות או יותר, בעיקר לקטע משיסת נארגות'רונד ופגישתו הראשונה של טורין בדרקון (הגירסה הוצבה באתר של ינון מגן בשעתו, עד שהוא הפך לאחד מאתרי הקהילה). אבל אני דבר אחד, וכריסט' טולקין הוא דבר אחר - אני מצפה ממנו ליותר יושר אקדמי מאשר השתדלות לקרב את החומר אל הקוראים - משהו שהיה מובן אולי עם מחבר אחר, פחות מוכר (או אצל אדם עם יומרות ספרותיות כמו בראיין הרברט, שהפך את הטיוטות המרתקות של אביו לטרילוגיות משעממות של קדימונים והמשכים) או אצל אחד שחסר כסף... אבל אף אחד מהדברים הללו אינם חסרים לו, ואביו הוא הסופר הבריטי המפורסם ביותר אחר שייקספיר. קשה לי משום כך להבין את הדחף שמאחורי העריכה הזו, מלבד משהו אישי יותר, שלא נאמר בגלוי בספר, אבל שניתן לחוש מרוח הדברים - הצער שהוא חש על שאביו לא זכה לפרסם את הדברים בימי חייו. אבל זה הצער *שלו* ולא של אביו - כי טולקין שאב הנאה מרובה מהעיסוק בחומרים האלה, משיפורם ותיקונם האינסופי על כל פרט ושם ואלמנט דיקדוקי, זיקוק הסיפור וגילויו, כפי שהוא כינה את התהליך. אני לא חושב שטולקין השתוקק להשלים את המלאכה - הוא אהב אותה ולא רצה שהיא תסתיים. נדמה לי שכריסט' רצה שהיא תסתיים, כי מבחינתו הספר הסופי הוא התוצר האמיתי. אולי הוא שכח את הנאת המחקר שהניבה את כרכי ה'היסטוריה'? אולי קוי היסוד שהנחו אותו במחקר נזנחו לטובת משהו אישי יותר? הוא עצמו תיאר את שיטת עבודתו של אביו ואת הנאתו הרבה מהתיקונים, ואי רצונו להגיע לידי השלמה סופית, שאחריה אין עוד מה להוסיף, ובכך הגדיר את מהות הלגנדאריום כפי שהיא ידועה לנו. האם המניע היה אחר - אולי קינאה בפופולאריות של ג'קסון והסרטים? משהו שנראה לו שמצדיק הכנת 'טריילר' קולנועי לספר, ו'מסיבת השקה' מפוארת? קשה לומר, אבל אני חש (ומאמין) שהשיקולים שלו בספר הזה היו אישיים יותר, ועל כן גם הפעם, כמו בימי הסיל', רחוקים יותר מכוונתו של אביו. דיברת על הפתעות... זה אירוני, כי אם יש משהו שאין בסיפור הזה, הרי שאלה הפתעות. הוא כ"כ מונחה גורל, עד שלא ניתן עוד למצוא בו דבר אחר (חוץ אולי משיחתם של הורין ומורגות' בתחילת הספר, ששייכת לשלב המאוחר מ-58', ושראוי לנתח לעומק מאחר ויש בה הרבה דברים שמעידים על מחשבתו המאוחרת של טולקין). האם זו איכותו? אולי. אולי אני הוא שלא התרגל עדיין לכך. אני פשוט לא בטוח (וכריסט' בוודאי לא סייע לי בנקודה הזו) שהסיפור הזה אכן מייצג את כוונתו האמיתית של טולקין.

 

[varcety]

יש לי שאלה

מאחר וקראת את הספר(או לפחות חלק ממנו) אולי תוכל להגיד אם הספר כתוב בצורה של סיפור היסטורי(כמו הסילמריליון) או מנקודת מבט של גיבור( כמו בשרה"ט וההוביט).

 

[Y. Welis]

הסיפור כתוב בצורה מלאה ברובו - כמו שרה"ט

אם כי כמובן בסגנון שונה - מיתי וגבוה יותר, אגדתי ומרוחק (ועם מעט מאוד הומור).

 

[O l o r i n]

תודה רבה! קניתי!!!