לא הכל זה כסף
הרעיון של אדם שבאמצע או סוף שנות ה-20 שלו עדיין גר בבית הוריו, בעיני, הוא סימן שמשהו השתבש בדרך. אם אין נסיבות מיוחדות לעניין, מה הקטע פה? להצמד חזק חזק לסינר של אמא ולהתעקש על לא לגדול? מגורים בדירה שכורה זה לא עניין של לוקסוס - זה עניין של התפתחות. בן אדם צריך ללמוד לכלכל את עצמו, לבשל לעצמו אוכל, לנקות לעצמו, לסדר לעצמו. וכל הקטע הזה של "ירידה ברמת החיים", כאילו הבן המסכן פשוט יגסוס אם לא יהיה לו די.וי.די ושני מחשבים בבית. בני עשרים לא עשויים מסוכר, ודעתי האישית היא שמה שמרכיב "חיים נוחים" בסך הכל לא עולה המון כסף - ושווה כל אגורה במגורים עצמאיים. אם יש משהו שראיתי , גם מהחברים שלי וגם מתוך ניהול הפורום הזה - זה שככל שעולה הגיל ליציאה מהבית - ככה זה קשה יותר. ולהיפך, כשעושים את זה בגיל צעיר, זה גם פחות משנה אם מתחילים בתוך חורבה ומתקדמים משם. ראיתי אנשים פשוט זורחים מגאווה על דירות שמסכנות לא מתחיל אפילו לתאר אותן - וגם אני הייתי כזו, עם דירותי הראשונות והמצ'וקמקות. כך שלדעתי, מאחורי כל התיאורים הללו על "נוחות" ו"רמת חיים" מסתתר פחד של התמודדות עם המציאות, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים. ובקשר לבני זוג שגרים עם ההורים
, זה פשוט מגונה לדעתי. זה בטח לא הוגן כלפי ההורים, וזה נראה לי כמו מכת מוות לזוגיות. כלומר, מה בכלל המשמעות של להתחתן אם אח"כ זוג מוצא את עצמו גר אצל אחד ההורים? האם לא כל הקטע זה לבוא ולומר "עכשיו אני בשל לזוגיות ארוכת טווח עם כוונות להקים משפחה בסופו של דבר" ? אז איך כל זה מתבטא תכלס במציאות? יופי, הבחורה לבשה שמלה לבנה, היה קייטרינג, היו קצת ריקודים - וחזרה להתעלק על ההורים? נראה לי מחריד.