ילדים שמשקרים
שאלה מוזרה, אנסה להיות ברורה - לבתי, בת 9, יש שני חברים שמשקרים. (שני חברים שונים, אין שום קשר בין הדברים). אלה שקרים של "לעשות רושם". מדובר בשקר פעם בחודשיים, בערך. זה לא שמשקרים כל הזמן. אני חושבת שהיא קצת תמימה, והיא עדין מאמינה לכל הדברים האלה. למשל, מגיעה אליי בהתלהבות "אני אשתתף בפרק בהאי!" (סדרת טלויזיה). אני שואלת מה פתאום, והיא אומרת שנ', החבר שלה, מכיר את אחד השחקנים (היא אמרה את שם השחקן,אחד הראשיים שם, אבל שכחתי). הסיפור הזה חזר על עצמו לפחות שלוש פעמים, כשבכל פעם בואריציה מעט שונה. ולפעמים זה כבר מוגזם - "נ' פגש בשבת את השחקן והוא אמר לו שבשבוע הבא נבוא". כמובן הם עדיין לא הופיעו בשום סדרה ושום דבר. אפילו לא הוזמנו לצילומים או משהו או - מספרת לי "איזה כיף לד', היא מקבלת כלב". הבת שלי אפילו לא אומרת ,אמרו לה שהיא תקבל כלב", היא ממש מתייחסת לזה כעובדה מוגמרת, כאילו הכלב כבר שם. בערך פעם בחודש סיפרה לי את זה. אחרי שכבר כמה פעמים סיפרה לי את זה, אז בכל פעם הייתי עונה לה משהו בסגנון של "כן, כבר אמרת לי את זה. אז מה קורה? הכלב עוד לא אצלה?" ובכל פעם היתה עונה לי את הדברים שד' היתה אומרת לה, כנראה "הוא עוד גור" "הם בחרו גור אבל התחרטו ובחרו גור אחר, והאחר הוא קטן אז הם מחכים" ועוד ועוד סיפורים. מה אתם אומרים? להתחיל להגיד לה את דעתי שהילדים האלה ממציאים? או לנסות להביא לזה שהיא תגיע למסקנה הזאת בעצמה? או פשוט להתעלם ולהגיד "איזה יופי שתופיעו בטלויזיה! איזה כיף לד' שמקבלת כלב!". אני מודה שגם יש לי בעיה קטנה. אני לא מרשה כלב, אז כבר חצי שנה הילדה שלי מקנאת באותה ילדה והכלב הדמיוני שלה. ואני רוצה להגיד לה שההורים של אותה ילדה משקרים לה ולא יהיה שום כלב, כדי שהיא תפסיק לקנא וגם אולי תחשוב שעדיף אמא שאומרת את האמת ולא מבטיחה סתם (- אני יודעת מההורים שלה שאין להם שום כוונה להביא כלב). כואב לי שהיא בכל פעם מקנאת בדברים הדמיוניים האלה. וגם קצת מפריע לי שהיא כזאת פתי מאמין לכל דבר.
שאלה מוזרה, אנסה להיות ברורה - לבתי, בת 9, יש שני חברים שמשקרים. (שני חברים שונים, אין שום קשר בין הדברים). אלה שקרים של "לעשות רושם". מדובר בשקר פעם בחודשיים, בערך. זה לא שמשקרים כל הזמן. אני חושבת שהיא קצת תמימה, והיא עדין מאמינה לכל הדברים האלה. למשל, מגיעה אליי בהתלהבות "אני אשתתף בפרק בהאי!" (סדרת טלויזיה). אני שואלת מה פתאום, והיא אומרת שנ', החבר שלה, מכיר את אחד השחקנים (היא אמרה את שם השחקן,אחד הראשיים שם, אבל שכחתי). הסיפור הזה חזר על עצמו לפחות שלוש פעמים, כשבכל פעם בואריציה מעט שונה. ולפעמים זה כבר מוגזם - "נ' פגש בשבת את השחקן והוא אמר לו שבשבוע הבא נבוא". כמובן הם עדיין לא הופיעו בשום סדרה ושום דבר. אפילו לא הוזמנו לצילומים או משהו או - מספרת לי "איזה כיף לד', היא מקבלת כלב". הבת שלי אפילו לא אומרת ,אמרו לה שהיא תקבל כלב", היא ממש מתייחסת לזה כעובדה מוגמרת, כאילו הכלב כבר שם. בערך פעם בחודש סיפרה לי את זה. אחרי שכבר כמה פעמים סיפרה לי את זה, אז בכל פעם הייתי עונה לה משהו בסגנון של "כן, כבר אמרת לי את זה. אז מה קורה? הכלב עוד לא אצלה?" ובכל פעם היתה עונה לי את הדברים שד' היתה אומרת לה, כנראה "הוא עוד גור" "הם בחרו גור אבל התחרטו ובחרו גור אחר, והאחר הוא קטן אז הם מחכים" ועוד ועוד סיפורים. מה אתם אומרים? להתחיל להגיד לה את דעתי שהילדים האלה ממציאים? או לנסות להביא לזה שהיא תגיע למסקנה הזאת בעצמה? או פשוט להתעלם ולהגיד "איזה יופי שתופיעו בטלויזיה! איזה כיף לד' שמקבלת כלב!". אני מודה שגם יש לי בעיה קטנה. אני לא מרשה כלב, אז כבר חצי שנה הילדה שלי מקנאת באותה ילדה והכלב הדמיוני שלה. ואני רוצה להגיד לה שההורים של אותה ילדה משקרים לה ולא יהיה שום כלב, כדי שהיא תפסיק לקנא וגם אולי תחשוב שעדיף אמא שאומרת את האמת ולא מבטיחה סתם (- אני יודעת מההורים שלה שאין להם שום כוונה להביא כלב). כואב לי שהיא בכל פעם מקנאת בדברים הדמיוניים האלה. וגם קצת מפריע לי שהיא כזאת פתי מאמין לכל דבר.