ילדות
כשהייתי ילדה רציתי להיות גברת. אישה כזו אלגנטית, מסודרת, עם ציפורניים ארוכות ולק מהמם, מבט מתנשא בעניים וחצי חיוך על השפתים. הייתי בת 12 ומדדתי את העקבים של אמא שלי. השמלה של דודה שלי. שרשרת הפנינים של סבתא שלי. הלק שנצבע על כל היד... כי מי ידע אז למרוח לק (לא שעכשיו אני יודעת למען האמת..). וכמובן האיפור. בחיי שניראתי כמו ליצן בפורים. אבל הייתי בת 12 - אז לא היה איכפת לי. אמא שלי לעומת זאת התחרפנה. היא מגיעה הביתה כל הארון בחוץ, האיפור מפוזר וכמובן שגם גזרתי לעצמי קצת שיער בפוני כדי להתאים את התסרוקת לכובע שלקחתי ממנה. אתם בטח מתארים לעצמכם את התגובה... למחרת אבא שלי קנה לי את ערכת האיפור הראשונה שלי. וכובע. הייתי בת 12 והאמת - כל היום איפרתי את כולם. הבובות, הדובים, אחים שלי הקטנים (אני חושבת שעד היום יש להם טראומה ממני..). ואת עצמי כמובן. היום בגילי המופלג אני לא נוגעת באיפור. בחיי שהספיק לי. גם אין לי ציפורניים ארוכות ולק אני עד היום לא יודעת לשים. אז לא כל כך הצלחתי להגיע למה שרציתי... אני לא ממש אישה אלגנטית עם המבט המתנשא והחצי חיוך.. אבל.. גם עכשיו אני קצת אוהבת את עצמי. עם חיוך שבא מהעניים ומבט מתעניין, בלי איפור על הפנים, אבל עם לבוש שלא מבייש לא אותי ולא את משפחתי. וכל זה למה אני מספרת לכם? מלבד כמובן ההשפתכות הכללית של כולם על ילדותם..
))... היום עשיתי בדיקת דם.. עוד לא התחילה הבדיקה ותפסתי מה זה בכי. האחות רק הוציאה את המחט מהארון.. ואני עם הדמעות בעניים ועם הרגליים בהיכון לברוח... ומה היא אמרה? גברת כמוך... שניראת כל כך מכובדת ורצינית מתחילה לבכות בגלל מחט? אני הסתכלתי עלייה ואמרתי - אני? אני גברת? כן חומד .. היא אמרה.. את בהחלט גברת. אז אולי בכל זאת הצלחתי.... שלכם - LEAF
כשהייתי ילדה רציתי להיות גברת. אישה כזו אלגנטית, מסודרת, עם ציפורניים ארוכות ולק מהמם, מבט מתנשא בעניים וחצי חיוך על השפתים. הייתי בת 12 ומדדתי את העקבים של אמא שלי. השמלה של דודה שלי. שרשרת הפנינים של סבתא שלי. הלק שנצבע על כל היד... כי מי ידע אז למרוח לק (לא שעכשיו אני יודעת למען האמת..). וכמובן האיפור. בחיי שניראתי כמו ליצן בפורים. אבל הייתי בת 12 - אז לא היה איכפת לי. אמא שלי לעומת זאת התחרפנה. היא מגיעה הביתה כל הארון בחוץ, האיפור מפוזר וכמובן שגם גזרתי לעצמי קצת שיער בפוני כדי להתאים את התסרוקת לכובע שלקחתי ממנה. אתם בטח מתארים לעצמכם את התגובה... למחרת אבא שלי קנה לי את ערכת האיפור הראשונה שלי. וכובע. הייתי בת 12 והאמת - כל היום איפרתי את כולם. הבובות, הדובים, אחים שלי הקטנים (אני חושבת שעד היום יש להם טראומה ממני..). ואת עצמי כמובן. היום בגילי המופלג אני לא נוגעת באיפור. בחיי שהספיק לי. גם אין לי ציפורניים ארוכות ולק אני עד היום לא יודעת לשים. אז לא כל כך הצלחתי להגיע למה שרציתי... אני לא ממש אישה אלגנטית עם המבט המתנשא והחצי חיוך.. אבל.. גם עכשיו אני קצת אוהבת את עצמי. עם חיוך שבא מהעניים ומבט מתעניין, בלי איפור על הפנים, אבל עם לבוש שלא מבייש לא אותי ולא את משפחתי. וכל זה למה אני מספרת לכם? מלבד כמובן ההשפתכות הכללית של כולם על ילדותם..