oלט אבוקדו
New member
ילדה שלא רוצה לצאת מהבית
יאושששש
בתי בת 2.4, לא נמצאת במסגרת ומאז ומתמיד איתי בבית. סגנון חיינו מאד בהשראת עקרון הרצף/אתר באופן וכו'. עדיין יונקת וישנה איתנו. לאחרונה, היא מסרבת לצאת מהבית, אבל ממש, יכולה להגיע למצב של בכי (ולעתים היסטרי...). אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, מצד אחד, לא רוצה להכריח את הילדה לצאת ולגרום לה לבכי הזה (כן, היא נרגעת כמה דקות אחרי, אבל אני ממש לא..), מצד שני, להישאר כל היום בבית, בלתי אפשרי, גם מבחינתי. יש סידורים, קניות, צריך להתאוורר, להוציא אנרגיות, לפגוש אנשים, חברים וכו'.
מה ניסינו ולצערי לא עזר:
+בהתחלה ניסינו בטוב, כלומר דיבורים מסיחי דעת תוך כדי הלבשה והופ יוצאים, עבד כמה פעמים אבל אז היא הבינה את "התרגיל" ואחרי שיצאנו והכל, באמצע הדרך, התחילה לבכות שרוצה הביתה....
+אחכ עברנו לדיבורים פרקטיים ("בואי נפגוש בחוץ את....נשחק עם...נקנה...") - לצערי לא עבד אפילו פעם אחת...
+בהמשך פשוט לקחנו אותה בוכה (הלבשנו בכוח, ירדנו איתה כשהיא בוכה ולמעשה בכתה בדרך הרבה עד שנרגעה) אז נכון שהיא נרגעה אבל אני לא הרגשתי שזה נכון עבורנו, עבורה ועם אורח החיים שבחרנו.
+אמרנו לה שאם היא לא רוצה לצאת, זה בסדר, וכשהיא תבחר לצאת, נצא איתה יחד. נתקענו בבית שלושה ימים!!! למזלי ירד גשם מטורף אז זה היה בסדר, אבל עדיין!
+אמרתי לה שאני חייבת לצאת, התקדמתי לכיון הדלת (לבושה, מפתחות והכל), איך שפתחתי את הדלת, היא ביקשה להצטרף. למחרת היא חיכתה קצת ו"נאלצתי" ממש לצאת מהבית ולסגור את הדלת...אני מרגישה שזה לא פתרון נכון, שוב, מבחינת השקפת עולמי ומבחינת זה שוואלה, יבוא יום ולא יהיה איכפת לה שיצאתי...לא?
ניסיתי מאד לקצר ואשמח לפרט במידת הצורך..
לציין שכשאנחנו בחוץ, היא כמובן לא רוצה לחזור אני תמיד משקיעה זמן בסידורים עבורי וזמן בפעילות עבורה, היא תמיד נהנית ואני לא מוצאת שום סיבה הגיונית שרע לה בחוץ או משהו. ועוד משהו, החלון שלנו צופה לפארק ואנחנו אומרים לה "איזה כיף שיש מלא ילדים...בואי נרד לשחק איתם..." וזה ממש לא קוסם לה, היא פשוט יושבת בחלון ומסתכלת עליהם...
הסבתות אומרות שהיא צריכה מסגרת...אני לא כל-כך מסכימה. אשמח לשמוע את דעתכן וניסיונכן (רק אל תגידו לי שזה תואם גיל.. )
יאושששש
בתי בת 2.4, לא נמצאת במסגרת ומאז ומתמיד איתי בבית. סגנון חיינו מאד בהשראת עקרון הרצף/אתר באופן וכו'. עדיין יונקת וישנה איתנו. לאחרונה, היא מסרבת לצאת מהבית, אבל ממש, יכולה להגיע למצב של בכי (ולעתים היסטרי...). אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, מצד אחד, לא רוצה להכריח את הילדה לצאת ולגרום לה לבכי הזה (כן, היא נרגעת כמה דקות אחרי, אבל אני ממש לא..), מצד שני, להישאר כל היום בבית, בלתי אפשרי, גם מבחינתי. יש סידורים, קניות, צריך להתאוורר, להוציא אנרגיות, לפגוש אנשים, חברים וכו'.
מה ניסינו ולצערי לא עזר:
+בהתחלה ניסינו בטוב, כלומר דיבורים מסיחי דעת תוך כדי הלבשה והופ יוצאים, עבד כמה פעמים אבל אז היא הבינה את "התרגיל" ואחרי שיצאנו והכל, באמצע הדרך, התחילה לבכות שרוצה הביתה....
+אחכ עברנו לדיבורים פרקטיים ("בואי נפגוש בחוץ את....נשחק עם...נקנה...") - לצערי לא עבד אפילו פעם אחת...
+בהמשך פשוט לקחנו אותה בוכה (הלבשנו בכוח, ירדנו איתה כשהיא בוכה ולמעשה בכתה בדרך הרבה עד שנרגעה) אז נכון שהיא נרגעה אבל אני לא הרגשתי שזה נכון עבורנו, עבורה ועם אורח החיים שבחרנו.
+אמרנו לה שאם היא לא רוצה לצאת, זה בסדר, וכשהיא תבחר לצאת, נצא איתה יחד. נתקענו בבית שלושה ימים!!! למזלי ירד גשם מטורף אז זה היה בסדר, אבל עדיין!
+אמרתי לה שאני חייבת לצאת, התקדמתי לכיון הדלת (לבושה, מפתחות והכל), איך שפתחתי את הדלת, היא ביקשה להצטרף. למחרת היא חיכתה קצת ו"נאלצתי" ממש לצאת מהבית ולסגור את הדלת...אני מרגישה שזה לא פתרון נכון, שוב, מבחינת השקפת עולמי ומבחינת זה שוואלה, יבוא יום ולא יהיה איכפת לה שיצאתי...לא?
ניסיתי מאד לקצר ואשמח לפרט במידת הצורך..
לציין שכשאנחנו בחוץ, היא כמובן לא רוצה לחזור
אני תמיד משקיעה זמן בסידורים עבורי וזמן בפעילות עבורה, היא תמיד נהנית ואני לא מוצאת שום סיבה הגיונית שרע לה בחוץ או משהו. ועוד משהו, החלון שלנו צופה לפארק ואנחנו אומרים לה "איזה כיף שיש מלא ילדים...בואי נרד לשחק איתם..." וזה ממש לא קוסם לה, היא פשוט יושבת בחלון ומסתכלת עליהם...הסבתות אומרות שהיא צריכה מסגרת...אני לא כל-כך מסכימה. אשמח לשמוע את דעתכן וניסיונכן (רק אל תגידו לי שזה תואם גיל..
)