כוכבית לכת רחוקה
New member
ילדה עצובה (..../images/Emo142.gif)
את עצובה הרבה ואת לא מבינה למה אי אפשר לחזור אחורה בזמן.. את רוצה חיבוקים אבל מתרחקת מהר ולא מבינה לאן נעלמים כולם. פתאום. כמה שירים יתארו אותך, בכל רגע כמה מילים שיספרו אותך.. ואת בשלך, מנסה, מתאמצת ובעצם נחה, כי זה קשה לחיות. את מחייכת לכולם, כי את אוהבת להרגיש טוב. אנשים עושים לך טוב בלב, את שייכת. למישהו, לאנשהו. את שייכת לעצמך, בתוך האנשים. כן, את גם את יודעת להתסדר לבד - את והמחשבות שלך. אוהבת לדבר אל עצמך, מתוך עצמך. מסקנות חשובות. את צריכה הרבה ביחד, להתעטף במחרוזת חברים. אבל את סוגרת את הלב, כדי שלא יפריעו לשקט שיצרת שם הרעש מכאיב במקומות האינטימיים, אז נעלת את הצוהר. אידאלים בשפע, הרבה צדקנות, דייקנות, כל הזמן להסביר, להוכיח. כי את מדברת בהגיון. אבל את לא צודקת, את טועה המון. תודי בזה, תודי! את בוכה. עכשיו זה זמן להתייסר, כי הבלבול סיבך אותך, עירטל אותך בקוציו. עכשיו זה זמן כאב. את בעצם לא הרבה מהכל, את קצת מהמעט (הפנמה). ואת מנסה דרכים חדשות. בכל יום מבטיחה לעצמך, מחייכת, סולחת, מקווה, ממשיכה ובכל זאת נשברת בתוך נטיפי המלח שפזרת (למזל) בכל אריח בביתך. את עצובה הרבה אבל יש בך שמחה. כשהמוסיקה מתחילה את רוקדת כאילו לא אכפת לך מכלום את נהנת מאור הזרקורים, כאילו את יפה עכשיו. כאילו לא בזת לעצמך מול המראות הגבוהות כאילו לא עצרת נשימה עד שהתעייפת. במקצב הנכון את נהנת מהזרם של הניגון בתוכך. את אוהבת לזוז, להשאר במקום זה מפחיד. השיחות הקצרות, הקצובות עם אנשים זרים נעימות לך כאילו נגעת עכשיו בסדרי עולם. את אוהבת להאמין. את נהנת מילדים ששרים, ובמתיקות שלהם כובשים. חושבת שגם לך יהיה כזה ילד או ילדה, מוקסמת. אנשים ממשיכים בדרכם, את עוצרת את שלך.. מהצד הזמן עובר לאט יותר, אולי זו הדרך לחיות?! סיפרו לך פעם כי גם סלעים נשברים, ואת ילדה, נשברת לא פעם.. אבל כבר שנים שאת סופרת את הימים, ואת קמה מחדש. כשאת הורסת את עצמך, את נחלשת. את יודעת שכדי לשרוד צריכה להיות חזקה. את יודעת, מפנימה ומתחדשת. וכשחץ חדש פוגע, בסיבי העצב הנוגים, את מתקפלת. שוכחת. כמו שרשרת חרוזי פנינה, ללא התחלה וסוף כך את מתנהלת. הלילה הירח ידבר אליך, ילחש מזור מהכוכבים, אולי הלילה תשלימי עם עצמך, ילדה עצובה.. (?) אולי מחר תקומי ולא תיהי עייפה יותר הבוקר יביא את שירת הציפורים עד למיטתך והאור יחדיר בך את הדבר הזה שאת זקוקה לו. אַבקש מאלוהים כי מחר, עשה זאת מחר - שיתחיל היום הראשון, של שארית חיי.
את עצובה הרבה ואת לא מבינה למה אי אפשר לחזור אחורה בזמן.. את רוצה חיבוקים אבל מתרחקת מהר ולא מבינה לאן נעלמים כולם. פתאום. כמה שירים יתארו אותך, בכל רגע כמה מילים שיספרו אותך.. ואת בשלך, מנסה, מתאמצת ובעצם נחה, כי זה קשה לחיות. את מחייכת לכולם, כי את אוהבת להרגיש טוב. אנשים עושים לך טוב בלב, את שייכת. למישהו, לאנשהו. את שייכת לעצמך, בתוך האנשים. כן, את גם את יודעת להתסדר לבד - את והמחשבות שלך. אוהבת לדבר אל עצמך, מתוך עצמך. מסקנות חשובות. את צריכה הרבה ביחד, להתעטף במחרוזת חברים. אבל את סוגרת את הלב, כדי שלא יפריעו לשקט שיצרת שם הרעש מכאיב במקומות האינטימיים, אז נעלת את הצוהר. אידאלים בשפע, הרבה צדקנות, דייקנות, כל הזמן להסביר, להוכיח. כי את מדברת בהגיון. אבל את לא צודקת, את טועה המון. תודי בזה, תודי! את בוכה. עכשיו זה זמן להתייסר, כי הבלבול סיבך אותך, עירטל אותך בקוציו. עכשיו זה זמן כאב. את בעצם לא הרבה מהכל, את קצת מהמעט (הפנמה). ואת מנסה דרכים חדשות. בכל יום מבטיחה לעצמך, מחייכת, סולחת, מקווה, ממשיכה ובכל זאת נשברת בתוך נטיפי המלח שפזרת (למזל) בכל אריח בביתך. את עצובה הרבה אבל יש בך שמחה. כשהמוסיקה מתחילה את רוקדת כאילו לא אכפת לך מכלום את נהנת מאור הזרקורים, כאילו את יפה עכשיו. כאילו לא בזת לעצמך מול המראות הגבוהות כאילו לא עצרת נשימה עד שהתעייפת. במקצב הנכון את נהנת מהזרם של הניגון בתוכך. את אוהבת לזוז, להשאר במקום זה מפחיד. השיחות הקצרות, הקצובות עם אנשים זרים נעימות לך כאילו נגעת עכשיו בסדרי עולם. את אוהבת להאמין. את נהנת מילדים ששרים, ובמתיקות שלהם כובשים. חושבת שגם לך יהיה כזה ילד או ילדה, מוקסמת. אנשים ממשיכים בדרכם, את עוצרת את שלך.. מהצד הזמן עובר לאט יותר, אולי זו הדרך לחיות?! סיפרו לך פעם כי גם סלעים נשברים, ואת ילדה, נשברת לא פעם.. אבל כבר שנים שאת סופרת את הימים, ואת קמה מחדש. כשאת הורסת את עצמך, את נחלשת. את יודעת שכדי לשרוד צריכה להיות חזקה. את יודעת, מפנימה ומתחדשת. וכשחץ חדש פוגע, בסיבי העצב הנוגים, את מתקפלת. שוכחת. כמו שרשרת חרוזי פנינה, ללא התחלה וסוף כך את מתנהלת. הלילה הירח ידבר אליך, ילחש מזור מהכוכבים, אולי הלילה תשלימי עם עצמך, ילדה עצובה.. (?) אולי מחר תקומי ולא תיהי עייפה יותר הבוקר יביא את שירת הציפורים עד למיטתך והאור יחדיר בך את הדבר הזה שאת זקוקה לו. אַבקש מאלוהים כי מחר, עשה זאת מחר - שיתחיל היום הראשון, של שארית חיי.
