ילדה בכיינית

יעור

New member
ילדה בכיינית

בתי בת הארבע וחצי הפכה פתאום לבכיינית - בוכה על כל דבר הכי קטן, איתנו או אם חברים שבאים אליה הביתה. אציין שלפני חצי שנה החלפנו מקום מגורים ובעקבות זאת התחלף לה גם הגן בו היתה מגיל שנתיים עד ארבע, בגן החדש היו ילדים בני שש שעלו עכשיולכיתה א אבל זה לא שיפר את המצב הילדה שהיתה חברותית הפכה לבישנית ובכיינית, מה לעשות?
 

עדי 4

New member
הבת שלי היום בת ארבע וחצי

ועברנו אותו דבר לפני חצי שניה. היא היתה בוכה מכל שטות. טענה כל הזמן שהאחים שלה מרביצים לה -דבר שלא תמיד היה נכון. זה עבר. הסברנו לה שבבית שלנו לא בוכים כל הזמן. שלא נעים לשמוע אותה בוכה. שלא מבינים אותה ומה היא רוצה כשהיא בוכה. אמרתי לה שהאוזניים שלי נסגרות כשהיא בוכה כי לא נעים לי לשמוע בכי. אין לי מושג מה גרם לזה שזה יפסק. אולי בגלל שהיא גדלה קצת? מה את עושה לגבי הביישנות שלה? את מעודדת אותה להזמין חברים הביתה? לבלות אחד על אחד עם חבר או חברה מקל על יצירת קשרים.
 

anat30g

New member
בת 7 ועדיין מיבבת

לצערי אני לא יכולה לומר לך שזה ממש עובר, אצלינו היה משבר בגיל 4, נולדו לה אחים תאומים ובמקביל היא שבה להבחין בכוחה של הדימעה הזולגת. בכל פעם שקצת לחוץ לה, שקצת לא נוח לה, שקצת לא בא לה היא מיבבת ומסוגלת להוריד דמעות תנין בכמויות... לא משנה מה אמרנו, לא משנה כמה הסברנו, כלום! היא עדיין מנסה עלינו את הדמעות שלה. אנחנו מתעלמים שזה קורה, אבל היא יודעת איך לעשות את זה כל כך בלתי נסבל שאי אפשר להמשיך לשמוע... כמו כן היא יודעת על מי אפשר להפעיל את "כוחה של דימעה" טוב יותר - סבתא וסבא למשל... בהתחלה נורא התרגשנו והיינו אפופים רגשות אשם, אבל למדנו - בקיצור - צריך ללמוד להבחין מתי זה בכי מהרגש ומתי זה בכי מהשכל ואז להגיב התאם.
 

אפרתש

New member
"לא נעים להיות איתך"

יש לי קצת בעיה עם חלק מהמשפטים שרשמת. אני בעצמי מתלבטת. גם בתי (שנתיים ורבע), התחילה בשבועיים האחרונים לחטוף מפעם לפעם איזה התקף בכי. כמה פעמים אמרתי לה שלא נעים לנו להיות איתה ככה. כמה פעמים, כשהיא היתה כבר יותר רגועה, אמרתי לה שעדיף לדבר ולאמר לנו מה היא רוצה כי כשהיא בוכה אנחנו לא מבינים אותה. אבל אני לא משוכנעת שזה מה שהיא צריכה לשמוע. אם היא בוכה כי משהו מטריד אותה, כי היא זקוקה לתשומת לב או תמיכה - זה לא ממש עוזר לה אם אומרים לה שלא רוצים להיות איתה. (תארי לך שאת בוכה, ובן זוגך אומר לך שעד שלא תפסיקי לבכות הוא לא רוצה להיות בסביבתך).
 

לאה_מ

New member
כמה שאת צודקת!

אני יודעת שאישית יש לי ממש בעיה עם בכי שאני לא מבינה את הסיבה שלו. בעוד שלא ממש מרגיז אותי, למשל, אם הילדים שלי צועקים ואני לא מבינה למה, מאד מרגיז אותי (וזו התרגזות לא רציונלית לחלוטין) אם הם בוכים בכי שנראה לי "סתם". בגלל זה אני תמיד משתדלת לחשוב שזה לא "סתם", שיש סיבה לבכי הזה, אבל טוב יעשו הילדים שלי אם ילמדו לומר לי את הסיבה הזו, כי ההבנה של הסיבה פשוט משחררת אצלי איזה כעס, שאחרת קיים גם אם אני מנסה להתנגד לו. אתמול אחר הצהרים חזרתי הביתה עם הילדים. לעומר ושירה היו הילקוטים שלהם על הגב, ולי היה את התיק שלי, את אורי על הידיים ואת התיק של אורי. שירה ביקשה שאני אקח את הילקוט שלה, ואמרתי לה שמאד כבד לי גם ככה, אז שתעלה לאט עם זה יותר נוח לה, אבל היא צריכה לסחוב את הילקוט. היא מיד התחילה ליילל. אני עליתי עם אורי, וכמובן ברגע שנכנסנו הביתה הוא ביקש "ננוק" ואני התחלתי להניק אותו, ואז שמעתי אותה בוכה במדרגות. אני מיד מרגישה כעס. אפילו שאני יודעת שהיא רוצה שיעזרו לה לסחוב את הילקוט למעלה. זה מרגיז אותי. מרגיז אותי שהיא בוחרת לעמוד באמצע המדרגות ולילל בקולי קולות, ולא עולה למעלה (אפילו בלי הילקוט), ובעיקר שהיא עושה את זה בזמן שלי נראה שאני לא יכולה לעזור לה באופן שצריך להיות ברור גם לה (כמובן שהיא צריכה להבין אותי, אבל אני לא חייבת להבין אותה
). בסופו של דבר שלחתי את עומר לראות מה הבעיה, והוא עזר לה לסחוב את הילקוט למעלה. כשהיא הגיעה, ישר "התנפלתי" עליה ב"מה את בוכה באמצע המדרגות?", "את לא רואה שאני סוחבת דברים מאד כבדים?". בעצם, הסיבה לבכי הזה היתה ידועה לי. אבל כשהיא אמרה "אמא, קשה לי לסחוב את הילקוט שלי במדרגות, אני עייפה ומאוכזבת שלא הלכתי לחברה" היה לי הרבה יותר קל להיות אמפתית. מה שמעניין הוא שהקושי הזה קיים אצלי כל פעם מחדש, אפילו שאני מוכנה מראש לכך שזו תהיה התגובה שלי. אני עדיין לא הצלחתי לשלוט בזה.
 

אפרתש

New member
מקרה קשה

את בעצם מבינה אותה - קשה לה לעלות כלכך הרבה קומות. קשה לה לראות שאורי מתפנן לו על הידיים שלך, והיא כבר לא. הבכי היה, נראה לי, פריקת רחמים עצמיים. וקשה, כי עם כל זה שאת מבינה מה עובר עליה, ואולי מבינה שהכי טוב היה אם היית יכולה להתישב איתה על המדרגות ולדבר, את ממש לא היית במצב לעשות את זה. בשעה ארבע, אחרי יום עבודה אחד והתחלה של אחר צהרים + ערב (+ לילה), לא תמיד יש לנו הכוחות לעשות כל מה שהיינו רוצים. מעניין שבכי מפריע לך במיוחד. לי הוא מפריע מסיבה עיקרית שאני לא רוצה שהוא יהפוך לכלי. אני רוצה שבכי יישמר למקרים שהיא באמת פגועה או עצובה ורוצה ניחומים, ולא יהיה למכשיר להשגת דברים.
 

לאה_מ

New member
אני מסכימה איתך (שוב?../images/Emo8.gif)

אני בטוחה שהבכי של שירה הוא לא מכשיר. אני גם לא יודעת למה שזה יהפוך למכשיר. יכולתי להגיד שהיא השתמשה בו אתמול כדי לקבל עזרה, אבל באותה מידה אפשר להגיד שכל פעם שאני מבקשת עזרה אני "משתמשת" במשהו. לכן אני לא חושבת שזה מכשיר. אני חושבת שהאבחון שלך לגבי התחושות שלה הוא נכון, רק מה אפשר לעשות שאין לי שום חשק להתיישב באמצע המדרגות, בשעה 17:30 (לא 4), כשאורי מתחיל לעלות ולרדת כרצונו (מה שאומר עיכוב נוסף של חצי שעה לפחות עד שנגיע הביתה), עם כל הדברים והתיקים, ולנהל את הדיון המהדהד איתה במדרגות לאזני כל השכנים... עם כל ההבנה, אני מעדיפה לחבק אותה כשנגיע הביתה. מה אפשר לעשות שהיא לא רוצה להתאפק... בצדק מבחינתה, כמובן.
 

מירי,

New member
ואני חשבתי שאני חייזרית ../images/Emo153.gif

בן הוא מהילדים הניקראים בכיינים , אני החלטתי שאני נענית לבכי שלו כמה שרק אפשר , כי זה בד"כ דורש חיבוק, הוא בוכה כי הוא כועס או מתוסכל בגלל שהוא לא יכול היה להשיג מה שהוא רוצה , הוא לא מנסה להשיג את מה שסירבנו לתת לו או לעשות עבורו- או שהוא לא היצליח לעשות אלא פשוט כי הוא מתוסכל/עצוב או.... גם אני (כמו אני חושבת רוב האוכלוסיה) אלרגית לבכי שלו (הרי הבכי שלהם מתוכמת לזה) והאינסטינקט אמר לא להניח לו לבכות בשלבים אלה! סבתא שלו ואבא שלו בטוחים שאני "מקלקלת" את הילד שהוא יהפוך מפונק (אפשר יותר מעכשיו
) ושהוא יילמד לקבל דברים בעזרת בכי - אבל כמו שאני רואה את זה איתי הוא בוכה הכי פחות , הוא לא מקבל דברים שהוחלט שהוא לא ייקבל ואני לא עושה במקומו דברים שהוא אמור לעשות , רק שלי יש הברה פחות כאב ראש... גם אנחנו עולים 4 קומות , לפעים אני עושה את זה פעמיים! למרות שאני אחרי 10 שעות עבודה! (ועוד כמה שעות איתם) למה? כי גם כשלי יש דברים כבדים להעלות וקשה לי אני מזעיקה עזרה..... ולפעמים אני פשוט נותנת ו לבכות עוד קצת לפני המדרגות.... אבל השכנים כבר מכירים אותו....
 

נעה גל

New member
פסיכולוג היה אומר

שהבכי שלה מעלה אצלך כל מיני זכרונות (לא מודעים) של תחושות לא נעימות. ואני מסכימה עם הארתה של אפרתש לגבי הרחקת הילד הבוכה. זה לא הוגן, זה מלמד אותו שבכי הוא ביטוי לא נאות לרגש. והוא כן.
 

לאה_מ

New member
אני תמיד בעד לברר מה הסיבה.

עם ילדה בת 4 כבר בהחלט אפשר לשוחח על הרגשות שלה, על מה שמציק לה, לברר מדוע היא בוכה, מה היא מרגישה כשהיא בוכה, מה נותן לה הבכי. אולי הוא מבטא עצב, אולי קושי, אולי זה פריקה של מתחים. אני בעד להיות אמפתיים, להכיל את הקשיים שלה. ולא לתייג אותה כ"בכיינית". אפילו לא "רק" ביניכם. אני לא נוטה לחשוב שילדים בוכים רק על מנת לקבל תשומת לב. או אולי אנסח זאת אחרת - יש הרבה דרכים לקבל תשומת לב, והבחירה דוקא בבכי גם היא - לדעתי - יכולה לומר משהו. מעבר דירה יכול להיות קשה, תחילת שנה יכולה להיות קשה, שינוי ההרכב החברתי בגן הילדים יכול להקשות, החלפת גננת וכו´. כדאי לברר עם הילדה את הסיבות לבכי ואת מה שהיא מפיקה מהבכי הזה. אני חושבת שהכלה ואמפתיה מצידכם יביאו, במשך הזמן, להקלה אצלה וכתוצאה מכך גם לשינוי בהתנהגות שלה.
 
למעלה