מוכר. הבכור קבע לעצמו בתחילת כיתה ז' מטרה לקבל בסוף השנה
תעודת הצטיינות יתירה, שזה אומר ממוצע שנתי של מעל 95. בכיתת מופ"ת, כן?...
כשזה משהו שזה בא מהם, אני מאוד מהר הבנתי שאין טעם לדיון או שיחות או שאלות.
אז הוא קרע את הישבן כל השנה, אנחנו עזרנו איפה שיכולנו מבחינה מורלית ולוגיסטית, ולא היה גאה ממנו כשהשיג את המטרה. מבחינתי מה שהיה שווה בטווח הארוך בכל הסבל הזה שהוא העביר את עצמו הייתה למידה של שני דברים מרכזיים:
1. בסופו של כל הסיפור הוא למד לראות את התמונה הכוללת ,לא להישבר מכל 89 שקבל באיזה בוחן שולי ולא לתת לזה להניע אותו מהמטרה הסופית שלו.
2. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא באמת היה צריך להשקיע בלמידה, הוא באמת לא היה רגיל ללמוד למבחנים ולהשקיע שעות בהכנת שיעורי הבית, והוא למד שהוא מסוגל. מסוגל לארגן לו"ז כמו שצריך, מסוגל להתמודד עם זה יחד עם 10 שעות אימוני שחייה בשבוע, ובגדול הוא למד שהוא מוכן לעבוד קשה בשביל משהו שחשוב לו, וכשהוא עובד קשה הוא גם מצליח.
אם היא החליטה - תעמדו לצידה ותעזרו איפה שאפשר.
אגב, אני איתך גם בעניין של לא ללכת ראש בראש מול בית הספר בדברים שהם פחות חשובים. כל עניין ההצקות של הבריונים נשמע לי נושא משמעותי הרבה יותר למלחמה מול בית הספר.