ייאוש

[ט ב ו ל ה]

ייאוש

הי לכם חיילים לשעבר רציתי לשתף אתכם בכמה תסכולים שעוברים עליי. מאז השחרור אני מרגישה מין ריקנות כזו, אמנם מצאתי עבודה די טובה כבר מזמן, אבל זה עדיין לא כמו בצבא, פתאום כל החברים נעלמו להם (שומרים פה ושם על קשר אבל זה לא אותו הדבר). פתאום מרגישים נורא לבד. מישהו מבין אותי? פתאום לא יודעים מה הטעם בחיים. אז יש לי עבודה, ואני מתכננת ללמוד, אבל בפנים אני שואלת את עצמי למה אני עושה את כל זה, אם אני לא מאושרת? ועכשיו הגיעה התקופה שבה אני כביכול אמורה לעשות רק מה שאני רוצה, אז למה זה לא כך?

 

[צומיש]

../images/Emo45.gif אני גם מרגישה ככה

אבל מזל שלי יש חבר שהוא תמיד בשבילי... ואני עדיין תרה אחרי העבודה

ועושים את הדברים למען עצמך לרב... חוץ מזה שאני מקווה בשביל שתינו שזו תקופה

ואם את רוצה אני פה ואשמח להכיר אנשים חדשים

 

[PooKiPsiT]

ולשאלה הגדולה..

נכון שזאת התקופה שאת אמורה לעשות רק מה שאת רוצה...השאלה היא: האם את יודעת מה את רוצה?

 

[yaeli היחידה]

לירז,אף חאחד לא יודע מה הוא רוצה

עד שאין לו משהו ביד. אני משוחררת 10 וחצי חודשים עובדת שבועיים ולא בחרתי לעבוד בתור סדרנית אבל זה מה יש,אני לא מתחרטת שאני עובדת בעבודה הזאת כי היום חזרתי מרוצה מאוד. היה לי נורא כיף. אני מקווה שלכן התקופה הזאת תעבור מהר.

ואם אתן צריכות אותי אני פה תמיד

 

[PooKiPsiT]

תיקון - הרוב לא יודעים מה הם רוצים

יש כמה שכן (שהם בהחלט לא הרוב) והם בדר"כ לא נכנסים לדכאונות או פחדים כשהם משתחררים. לדוגמא יש את האנשים שמאז ומתמיד ידעו מה הם רוצים ללמוד (ואולי אלה רק האנשיםש אני מכירה - אבל משום מה אצל הרוב אלה ש"תמיד ידעו" זה היה רפואה..) ונרשמו ללימודים ישר אחרי השחרור. ובכל אופן הסיבה ששאלתי את זה היא לא כי אני חושבת שלכולם או אפילו לרוב יש מושג מה הם רוצים, פשוט מה שהיא מתארת קורה להרבה מאוד אנשים אחרי השחרור וכמו שאני רואה בפורומים כאן יש הרבה שלא מבינים למה זה קורה, כי אחרי שמשתחררים הכול אמור להיות ורוד ויפה לא? השאלה הזאת בדר"כ עוזרת להבין למה לא הכול ורוד ויפה אחרי השחרור....

 

[ט ב ו ל ה]

הבעיה היא

לא זו. כי האמת היא שאני די מהאנשים האלה, שמאז ומתמיד ידעו מה הם רוצים ללמוד. הבעיה היא לא זו, אלא יותר העניין החברתי אני חושבת. אני מרגישה שפתאום כשאין לי מסגרת קבועה כזו (יש את העבודה, אבל זה שונה) אז כל חיי החברה שלי השתנו. ובנוסף לזה אין חבר, ואני מרגישה כאילו אין לי כבר הזדמנויות למצוא מישהו, כמו שהיה בצבא... אז בסופו של דבר יש די תחושה של בדידות, נשמע דכאוני אבל מישהו מזדהה?

 

[PooKiPsiT]

אההה....קודם כל, שעניין החבר לא

ידאיג אותך - באוניברסיטה/מכללה יש הרבה הרבה הרבה אנשים (בנים) חדשים ונחמדים..

היית בבסיס סגור? רוב חיי החברה שלך היו בצבא? כי אם זה ככה אז דבר ראשון אפשר לשמור על קשר עם החבר'ה מהצבא ודבר שני - אולי כדאי לנסות לחדש קשרים ישנים עם אנשים שפעם היית חברה טובה שלהם והקשר התחיל להתנתק בזמן הצבא? זה לפחות אחד הדברים שאני עשיתי שגרמו לי להרגיש ממש טוב אחרי השחרור.. את מתכוונת להרשם ללימודים בשנה הבאה? יש איזה טיול לחו"ל שתמדי רצית לעשות ועכשיו את חוסכת? הרבה פעמים שיש משהו לחכות לו, זה מפחית מתחושת הריקונות.. אני בהחלט מסכימה שעבודה מהסוג של עבודות שעובדים בהם בדר"כ אחרי/לפני הצבא הן לא בדיוק מסגרת...כי בסך הכול הן זמניות ובדר"כ הן אפילו לא במשרה מלאה. טוב בכל אופן גם אם אף אחד מהדברים כאן לא ממש עוזר (ואני מניחה שלא..אבל ניסיתי

), אז תדעי שיש הרבה אנשים שמרגישים כמוך וזה ממש לא עניין נדיר אחרי השחרור להרגיש ככה, ותיזכרי גם שזה מצב זמני ושזה יעבור בסוף!