ייאוש

[Lagrangian]

ייאוש

אם צחי כבר בעניין Sharing, אז גם אני. אני חדשות לבקרים נתקף ביאוש\עצבות\התחלה של דכאון (שמהכרות שלי עם הנטיה הזו שלי אני לא נותן לה להמשיך).. הגורמים לרוב הם : - אני חושב שאין לי חבר בעולם (=בדידות). - אני חושב שהאנושות היא דבר מגעיל שאין לו תקווה (לרוב זה מתבסס על הוכחות בשטח). - אני לא מצליח לשנות את כל החלקים הדפוקים הרבים שיש בי, אפילו שאני רואה אותם. מן הסתם אני יוצא מזה די מהר כי אני כבר רגיל לעצמי, אבל רציתי לראות אם יש לכם רעיונות..

 

[עומר גלעדי]

הת-מס-רות

בשנים האחרונות אני משתעשעת עם הפנים הרבות של המילה הזו. בעירון אני חווה אותה כמו קבלה ללא תנאי (משהו שדמה קצת לקבלה מתוך עייפות - משה כמו "זה מה יש" שכזה) של המציאות, קודם כל, ובשילוב עם הזיכרון שכשמשהו מספיק חשוב לי אני יכול לגייס את כל הכוחות שלי על מנת לשנות אותו. אתה טועה בכל שלושת הסעיפים. יש לך חברים בעולם. אני, למשל, חברה שלך. ואנחנו עוד אף פעם לא התראינו. אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה חברים יש לך שאתה מתראה איתם בקביעות. אלוהים חבר שלך והוא קשוב אליך. אני ממליצה לזכור את זה תמיד, כי זו אושיית מפתח בחיים טובם, להבנתי.. אם האנושות מגעילה או לא מגעילה, זה ממש לא בשבילך לשפוט, ובטח לא להתעצב עליו. ראית פעם אריה שחושב שהוא מגעיל כי הוא טף זברה? אולי כל אדם ואדם עושה בדיוק מה שהוא אמור לעשות? אולי אין בכלל דבר כזה "תקווה"?, אולי יקרה בדיוק מה שצריך לקרות? אולי זה בכלל לא משנה? אתה משנה הרבה ,אני ראה את זה עליך פה, איך אתה משחק עם הפרספקטיבות שלך. אני תופסת אותך כבן אדם חקרן, אמיץ, שיש לו את היכולת להביט עלעצמו נכחה. בתור מי שמטפלת מל עשור אנימבטיח לך שזו יכולת נדירה שאם תצליח לוותר על ה VIBES השליליים שמצטרפים אליה אצלך, אתה תגיע רחוק, מבחינת החברות שלך עם עצמך. הרעיון היחיד שיש לי עבורך זה לקרוא את "שיחות עם אלוהים" פרק 1, ולקחת משם את הרעיון של התמסרות, של אהבת כל אלוהית, ולהפסיק להיות שיפוטי כלפי האנושות / עצמך / פרטים באנושות. בזמן שההתבוננות האנושית הגבוהה רואה בבירור איזה חרא של יצורים אנחנו, ההתבוננות האלוהית היא אוהבת כל ויודעת שכל אחד מקבל מ שמגיע לו - בלי שום כעס ובלי שום טינה או אכזבה...

אתה נהדר בעיני, עומר

 

[Lagrangian]

קראתי את שיחות

בכל מקרה, הרגשות האלה הם מעבר ליכולות הרציונליזציה שלי כרגע.. אפילו שאני מסכים עם כל מה שאמרת, זה לא עוזר כשזה מגיע.. אולי זה לא נראה מכאן, אבל הרגש יותר חזק אצלי מהחשיבה.. אבל זו חיה בעייתית מבחינת שליטה

 

[Lagrangian]

תודה ../images/Emo13.gif

בהתמסרות את מתכוונת בלומר לעצמי "נו שוין" ולקחת מיכל ben and gery's ולהתיישב מול הטלוויזיה? אם כן, זה באמת פתרון שעובד

הייתה לנו שיחה בנושא פעם, אבל אני לא זוכר מה היו המסקנות.. את חושבת שגברים יותר רגשניים או נשים?

 

[עומר גלעדי]

אני חושבת שזה החלק הנשי שבנו שהוא רגשי

ובנוגע להתמסרות - כן, בול. ומי ייתן שעם הזמן שעובר נלמד כל אחד מאיתנו קצת פחות להזיק לעצמו בעת ההתמסרות (אני יותר בעניין של שוקולד

)

 

[Lagrangian]

למה החלטת שזה מזיק?

אם אנחנו לא צורכי ממתקים קבועים, הגוף מצליח להתמודד עם זה.. (אפילו שזה עושה לי האנג אובר של סוכר למחרת)..

 

[עומר גלעדי]

סוכר לבן מעובד הוא ...

טוב... POINT TAKEN. "מזיק" זה שיפוטי, ואני תמיד אומרת לאנשים אחרים שזה יהיר מאוד לשים את עצמך מעל אלוהים ולהחליט שמושאי הבריאה שלו (ממתקים, כעס, זבובים, חינוך קלוקל...) "רעים". אז אמרתי את זה לעצמי עכשיו. ושוב - זה הכל עניין של פרופורציות!!!

גם אחי חוטף האנג אוברים של סוכר. הוא קורא לזה "מושון" וזה נורא מצחיק לראות אותו בתוך התקפה כזו...

 

[Lagrangian]

מושון

זה ה sugar rush? (אני יכול להבין למה זה משעשע).. כי אני דווקא מתכוון להנג אובר שמגיע יום אחרי.. מה כבר יכול להיות משעשע בזה? יש\היה (לא ברור בשלב זה) לי חבר שהיה מקבל צמרמורת כל פעם שהוא היה אוכל משהו מתוך..

 

[ינוקא1]

"לב נשבר ונדכה , אלוהים לא תבזה". תהילים.

 

[Lagrangian]

מה קשור לבזות את אלוהים?

 

[ינוקא1]

הת' היא בחיריק.

כלומר שאלוהים לא מבזה לב נשבר ונדכה.

 

[Lagrangian]

אהה..

חצי נחמה