מזדהה איתך מאוד
אצלי הסיפור קצת שונה, אבל עדיין דומה מהבחינה הזאת שגם אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מייחלת לקבלה קצת גדולה יותר. במקרה שלי, אבא שלי חרדי. אף פעם לא סיפרתי לו (וגם לא חשתי צורך לעשות זאת, משום שאנחנו לא ממש קרובים), אבל אני יודעת שבן דוד שלי סיפר לו, ופעם אחת הוא גם רמז לי שהוא יודע שאני לא אתחתן אף פעם. בכל זאת, כשהוא רואה אותי, הוא אף פעם לא אומר לי דבר על כך ומתייחס אליי רגיל. גם אח שלי חרדי (ואין לי מושג אם הוא יודע). אמא שלי יודעת. היא מקבלת ואוהבת אותי, אך מידי פעם היא כאילו שוכחת מזה ושואלת אותי אם אני מנסה להכיר בחורים. היא כבר שאלה אותי (ממש ליפני חודש) אם יש סיכוי שאחזור לבחורים. גם אחותי יודעת. למרות שכולם מתייחסים אליי (כאילו) כרגיל, אני שמה לב כמה שהם לא ממש חושבים שאני בדרך הנכונה, ולעיתים אף מרחמים עליי. אני חשה את זה בעיקר באירועים משפחתיים (כמו חתונות). תמיד אני מרגישה שמסתכלים עליי כאילו אני בבחינת פספוס וכאילו שאני הורסת את חיי. היתה לי שיחה מורטת עצבים עם אמא שלי ליפני שבועיים לגבי כך שהיא היתה רוצה לראות אותי כמו אחותי, חיה בבית "נורמטיבי"- בית משלי (רחב יותר, כדי לגדל בו ילדים), שתהיה לי רווחה כלכלית (הרי בימינו עדיין הגבר מרוויח יותר והוא זה הדואג לפרנסת המשפחה, ולכן יהיה לי קל יותר). והנושא הכי כאוב הוא שהיא דואגת שאשאר ערירית, ללא ילדים. זה כל-כך מעציב אותי. בגלל שאני שונה ממשפחתי (בכל המובנים- מבחינה דתית, מבחינה עמדה פוליטית ונטייה מינית), אני מרגישה לא נוח במחיצת המשפחה ולכן אני מעדיפה לעשות חגים עם משפחתה של חברת ילדות שלי או לבדי, בבית. הרבה פעמים אני מרגישה בודדה ולכן אני מבינה אותך מאוד. לצערי, אין לי ממש מה לעשות, אלא להאמין בעצמי ובדרכי. הרי אני מעדיפה לחיות לפי אמונותיי ולא לרצות אחרים, גם אם אותם "אחרים" הם המשפחה שלי. מחר יש ברית לבן של אחותי ורוב הסיכויים שאני לא אהיה שם. אמרתי לאחותי שבזמן האחרון אני מרגישה לא טוב עם עצמי (מכל מיני בחינות) ואני לא רוצה שבנוסף לכך אזכה לפרצופים חמוצים או להערות מהמשפחה. אולי אם הייתי מרגישה טוב יותר לאחרונה ואם הייתי מרגישה חזקה יותר מבחינה נפשית, אז הייתי יכולה להתמודד גם עם ההערות והמבטים. מאוד התנצלתי בפני אחותי ובעלה וביקשתי את הבנתם. והם אכן קיבלו זאת בהבנה. אני עדיין מתלבטת אם ללכת... אני לא מכירה את הסיפור שלך, אבל אם זה מאוד מציק לך ואת חושבת שיש טעם לנסות ולדבר עם בני משפחתך, אז אולי כדאי לך לעשות את זה. אולי עם איש מקצוע חיצוני, אם את חושבת שזה יועיל. אבל גם אם את מאמינה שאין סיכוי, אז פשוט תחיי עם זה (מי כמוני יודעת שקל להגיד אבל קשה לבצע). ההורים שלך הביאו אותך לעולם בידיעה שפעם תהיי ברשות עצמך, תחיי עם דעותייך, אמונותייך והשקפותייך. וזה בדיוק מה שאת עושה עכשיו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. תהיי מאושרת שיש לך בת זוג אוהבת. מה שלא תבחרי, שיהיה לך בהצלחה
