../images/Emo45.gif
ברגע שנכנסים לכעסים- גוררים אותם למשך כל היום, חוזרים איתם הביתה וקמים איתם בבוקר שלמחרת
אני מאד משתדלת לא להגיע למצב של כעס על נוסעים, גם כשהמצב דורש זאת, במקרה הגרוע ביותר אני עושה "קאט" לנחמדות ומתחילה להוציא את הצד הקשוח שבי (ואם זה לא עוזר- כמוצא אחרון אני יוצרת בעיות וקשיים שאין להם איך להתמודד איתן, התרעתי בשביל הפעם הבאה שלהם, והתרעתי בשביל כלל הנוסעים האחרים שנמצאים באיזור באותו הרגע) לפעמים מה שאני עושה זה "עצירת תנועה": מבקשת מהנוסע משהו פעם ראשונה, פעם שניה, והפעם השלישית לא מגיעה, לא נותנת לאף אחד לעקוף את התור, מסתכלת לכל דבר מעניין אפשרי, נותנת תחושה של 'אני לא ממהרת לשום מקום', הנוסעים האחרים כבר יעשו את העבודה במקומי
פעם אחת קרה שמישהו הצליח לעצבן אותי חזק, (אחרי שהשיטות הנ"ל לא עבדו...) נכנסתי לחדר, צרחתי על כל דבר שזז, הודעתי שבבנאדם הזה אני לא מתכוונת לטפל אם הוא לא משנה את היחס שלו אלי ומיד, לא הסכמתי לאף אחד להכנס לרדיוס שלי, גם לא דיפלומטים, וגם לא ראש הממשלה, ובחצי שעה הבן אלף הזה הצליח להתווכח איתי על כל דבר אפשרי (ועוד להגיד "זה בסדר, גם לי יש בת עקשנית כמותה"
הלו! אני כאן! ומי שעקשן זה אתה!! אני רק הולכת לפי ההוראות!) אחרי שהוא הלך לא היתה לי אפילו דקה אחת להרגע, מיד הגיע איזה דיפלומט של זימבבואה או הונולולו או טיזנהאבי... וגם בלי שהוא דיפלומט- לא מגיע לו יחס חרא בגלל שזה שלפניו עיצבן אותי! אז עמדתי מולו שתי שניות, חייכתי מאוזן לאוזן חיוך עייף ומאולץ, והבאתי אנחה של "יהיה טוב!" והחיוך שהוא החזיר לי הזרים לי את כל הכוחות שהלכו מהנוסע הקודם
(אם אני לא טועה כתבתי על המקרה הזה מתישהו בפורום)
