יחי הילדות
שלום לכם. השגתי לי בדרך לא דרך את הקלאסיקה של כל הזמנים, טוב לפחות הקלאסיקה של הילדות שלי – הכבש השישה עשר, בקסטה אוטנטית (כן הדברים האלה שמכניסים לחריץ הלא מובן הזה של הטייפ, לאלה ששקועים עמוק בעידן המיני-דיסק). איזה יופי של שירים היו אלה. כמה תמימים, כמה טיפשיים, כמה חסרי פואנטה לחלוטין (אני אוהב שוקולד. יופי לך). פשוט מקסים לגמרי. גדולי הזמר בשירה העברית, של אז, התגייסו לפרוייקט של שירי ילדים, מאחת שנורא אוהבת את הקול של גידי גוב, הדבר יצר תענוג אין קץ. גם היום כשאני שומעת את יהונתן גפן אני נרגעת, אז חישבו על ההשפעה שיש לו על ילדים שהולכים עוד מעט לישון. בעצם כשחושבים על זה, אני לא בטוחה כלכך שהוא תופס היום. אחרי שילדה שנראית לי בכיתה ט`, ומסתבר שהיא ילדה בכיתה ז` מבקשת ממני סיגריה, ואחרי הסירוב שלי היא הולכת לה לשבת ליד השומר כשהיא מנסה בכל כוחה להרים את החזה שאין לה למעלה, אני כבר לא יודעת על תהליך החשיבה של ילדים. הם כלכך שונים מאיתנו. טוב, נחזור לנושא, עדיף לקרוא את זה ברצף עם הפסקה הראשונה. ולפתע, אני שומעת את השיר שמבצעת אותו יהודית רביץ ``הילדה הכי יפה בגן``, וכאן נשברה האידיליה. תקראו לזה שחצנות גרידא, אבל הייתי היצור הכי מקסים בגן. עכשיו קצת התקלקלתי, אבל אז הייתי מלאך לא נורמלי. כמובן בשביל לאזן את המצב, בכיתי כמעט מכל דבר, הייתי נורא רגישה, ועניין זה גרם לאנשים לשיר לי את השיר הזה בצורה מחזורית ואינטנסיבית, במיוחד את הקטע של ``איך אפשר להיות עצובה, כשאת הילדה הכי יפה בגן``. בתור אחת בת 5-6, זה הרתיח אותי לגמרי. לא חשבתי את המחשבה המוגמרת והעצבנית הזו, כי לא היה לי את האוצר מילים בראש, אבל אני זוכרת שהתעצבנתי ואמרתי לכולם שזה לא קשור ושיעזבו אותי בשקט. ישנם כל מיני שירים למשמיעה ראשונה נשמעים תמימים ולא מזיקים, והמלודיה תורמת להרגעת האווירה, אבל עכשיו כשאני ממש יכולה לחשוב על המשמעות אני מתעצבנת מזה. טוב, תאמרו שאין לי ממה להתעצבן, אבל עדיין, זה די מטריד. למה לאנשים יפים אין את הפריבילגיה להיות עצובים כמו שאר האנשים. אני רק חושבת על כל הדוגמנים והדוגמניות, או סתם כל הסלבריטאים למיניהם, שעצם תפקידם מונע מהם להיות עצובים. לפחות לא בפני המצלמה. אתם בטח תוהים מה הפואנטה שלי. לומר את האמת, רק עכשיו פתאום קלטתי שאין לי שום נקודה שאני רוצה להגיע אליה, אבל זו סתם נקודה למחשבה. בכל אופן. יחי יהונתן גפן
שלום לכם. השגתי לי בדרך לא דרך את הקלאסיקה של כל הזמנים, טוב לפחות הקלאסיקה של הילדות שלי – הכבש השישה עשר, בקסטה אוטנטית (כן הדברים האלה שמכניסים לחריץ הלא מובן הזה של הטייפ, לאלה ששקועים עמוק בעידן המיני-דיסק). איזה יופי של שירים היו אלה. כמה תמימים, כמה טיפשיים, כמה חסרי פואנטה לחלוטין (אני אוהב שוקולד. יופי לך). פשוט מקסים לגמרי. גדולי הזמר בשירה העברית, של אז, התגייסו לפרוייקט של שירי ילדים, מאחת שנורא אוהבת את הקול של גידי גוב, הדבר יצר תענוג אין קץ. גם היום כשאני שומעת את יהונתן גפן אני נרגעת, אז חישבו על ההשפעה שיש לו על ילדים שהולכים עוד מעט לישון. בעצם כשחושבים על זה, אני לא בטוחה כלכך שהוא תופס היום. אחרי שילדה שנראית לי בכיתה ט`, ומסתבר שהיא ילדה בכיתה ז` מבקשת ממני סיגריה, ואחרי הסירוב שלי היא הולכת לה לשבת ליד השומר כשהיא מנסה בכל כוחה להרים את החזה שאין לה למעלה, אני כבר לא יודעת על תהליך החשיבה של ילדים. הם כלכך שונים מאיתנו. טוב, נחזור לנושא, עדיף לקרוא את זה ברצף עם הפסקה הראשונה. ולפתע, אני שומעת את השיר שמבצעת אותו יהודית רביץ ``הילדה הכי יפה בגן``, וכאן נשברה האידיליה. תקראו לזה שחצנות גרידא, אבל הייתי היצור הכי מקסים בגן. עכשיו קצת התקלקלתי, אבל אז הייתי מלאך לא נורמלי. כמובן בשביל לאזן את המצב, בכיתי כמעט מכל דבר, הייתי נורא רגישה, ועניין זה גרם לאנשים לשיר לי את השיר הזה בצורה מחזורית ואינטנסיבית, במיוחד את הקטע של ``איך אפשר להיות עצובה, כשאת הילדה הכי יפה בגן``. בתור אחת בת 5-6, זה הרתיח אותי לגמרי. לא חשבתי את המחשבה המוגמרת והעצבנית הזו, כי לא היה לי את האוצר מילים בראש, אבל אני זוכרת שהתעצבנתי ואמרתי לכולם שזה לא קשור ושיעזבו אותי בשקט. ישנם כל מיני שירים למשמיעה ראשונה נשמעים תמימים ולא מזיקים, והמלודיה תורמת להרגעת האווירה, אבל עכשיו כשאני ממש יכולה לחשוב על המשמעות אני מתעצבנת מזה. טוב, תאמרו שאין לי ממה להתעצבן, אבל עדיין, זה די מטריד. למה לאנשים יפים אין את הפריבילגיה להיות עצובים כמו שאר האנשים. אני רק חושבת על כל הדוגמנים והדוגמניות, או סתם כל הסלבריטאים למיניהם, שעצם תפקידם מונע מהם להיות עצובים. לפחות לא בפני המצלמה. אתם בטח תוהים מה הפואנטה שלי. לומר את האמת, רק עכשיו פתאום קלטתי שאין לי שום נקודה שאני רוצה להגיע אליה, אבל זו סתם נקודה למחשבה. בכל אופן. יחי יהונתן גפן