יושב בדד ודם
בוקר שיגרה , נעלמת שלווה , נשמעת צרחה . שלום ילדה אמר והלך אמר ולא בידיוק שמעת הלך, ועכשיו יותר מתמיד עודנו כאן וכעת בביתך מהומה, וכולם לך נערה בזאת ההמולה. רגישים לבכייך, רואים את כאבך, פה לנחמך , שעת איוב , שעתך. טרופה ודומיה, מביטה אנה ואנה בתוך המון ביתך , תבקשי את המת הרעש אז ילך, תפשיתך הבינה, כי המת מת, ולא ישוב עוד לעולם. ליבך אז ידבר עוד חבטה, בלחי המרוטה , ובתוך כל האהדה, את לעולם חסרת הגנה. שקט עתה , תמה הסערה, ביתך פרוץ רוחות דממה. לכי לחדרך יאושה , לכי רצוצה, שדודה ועייפה שאין כמותה , קיברי עצמך במיטתך, ומה תחפון לך השמיכה, שם תזמר לך תוגה . כעת תבקשי מנוחה, בקשי זאת ממוריד הגשם, בקשי שירחיק הרוח. הלילה כבר את עינייך חדר, שנתך נדודה , מחשבתך מספרת לך גורלה של עצמה. והנה סר המר, וכולו נמהר, לאפוף את כולךבעשן דוי , אידת בכי נפשך יסורה. אופף הוא את כולך, אפילו גופך, על כל אבן שבאה כבדה, יושבת בגרונך. דבר שפתייך, יללה תמה, חפותך זועקת אל תוך דממה, שוכבת בדד ודמה. קיראי אל אביך, הזילי דמעה , קירעי מיתרי ליבך, אין לך ברירה. אל תבואי במאפליה של אבלות, אל תתורי אחר נחמה, ולו הכי פעוטה, כי תשובי דחויה, נוגת מלנכוליה חסרת תקוה , ומה תבקשי עתה, את כל שהיה. עת משכבך בלילות, עת יעלו המחשבות , המנוח שוכן עפר, ואת, שהעולם בך גער, לעולם לא תשקטי את אשר הופר. עלות השחר מחדשת הצרחה את פצעה, תחושה איומה, עודנך באותה תפאורה , לא היה זה חלום רע . שיטפי פנייך במימיו , התהלכי בין קירותיו, שבי לשולחנו חפשי פניו, אולי תסכיתי לשמוע ... אולי הוא ממש מעבר לפינה. ושוב תנסי לומר לו תודה , ושוב ... המציאות תכה בך, תחלוש בך, תחליש. בוקר שיגרה , נעלמת שלווה , נשמעת צרחה .
בוקר שיגרה , נעלמת שלווה , נשמעת צרחה . שלום ילדה אמר והלך אמר ולא בידיוק שמעת הלך, ועכשיו יותר מתמיד עודנו כאן וכעת בביתך מהומה, וכולם לך נערה בזאת ההמולה. רגישים לבכייך, רואים את כאבך, פה לנחמך , שעת איוב , שעתך. טרופה ודומיה, מביטה אנה ואנה בתוך המון ביתך , תבקשי את המת הרעש אז ילך, תפשיתך הבינה, כי המת מת, ולא ישוב עוד לעולם. ליבך אז ידבר עוד חבטה, בלחי המרוטה , ובתוך כל האהדה, את לעולם חסרת הגנה. שקט עתה , תמה הסערה, ביתך פרוץ רוחות דממה. לכי לחדרך יאושה , לכי רצוצה, שדודה ועייפה שאין כמותה , קיברי עצמך במיטתך, ומה תחפון לך השמיכה, שם תזמר לך תוגה . כעת תבקשי מנוחה, בקשי זאת ממוריד הגשם, בקשי שירחיק הרוח. הלילה כבר את עינייך חדר, שנתך נדודה , מחשבתך מספרת לך גורלה של עצמה. והנה סר המר, וכולו נמהר, לאפוף את כולךבעשן דוי , אידת בכי נפשך יסורה. אופף הוא את כולך, אפילו גופך, על כל אבן שבאה כבדה, יושבת בגרונך. דבר שפתייך, יללה תמה, חפותך זועקת אל תוך דממה, שוכבת בדד ודמה. קיראי אל אביך, הזילי דמעה , קירעי מיתרי ליבך, אין לך ברירה. אל תבואי במאפליה של אבלות, אל תתורי אחר נחמה, ולו הכי פעוטה, כי תשובי דחויה, נוגת מלנכוליה חסרת תקוה , ומה תבקשי עתה, את כל שהיה. עת משכבך בלילות, עת יעלו המחשבות , המנוח שוכן עפר, ואת, שהעולם בך גער, לעולם לא תשקטי את אשר הופר. עלות השחר מחדשת הצרחה את פצעה, תחושה איומה, עודנך באותה תפאורה , לא היה זה חלום רע . שיטפי פנייך במימיו , התהלכי בין קירותיו, שבי לשולחנו חפשי פניו, אולי תסכיתי לשמוע ... אולי הוא ממש מעבר לפינה. ושוב תנסי לומר לו תודה , ושוב ... המציאות תכה בך, תחלוש בך, תחליש. בוקר שיגרה , נעלמת שלווה , נשמעת צרחה .