the boy of the sun
New member
יוצא מהצללים...
היי... הייתי צריך קצת זמן כדי להתאפס ולחזור לניק שלי... רציתי להודות לכם על התשומת לב שנתתם לי כשאותתי שאני במצוקה, לא קל לבנאדם להודות שהוא בבעייה ושהוא צריך עזרה. מי שמכיר אותי פה מהתקופה שלי כנער, יודע שחיי בקהילה היו מלאי קשיים ומכשולים, יציאה מהארון כואבת וטראגית,עזיבת הלימודים,עזיבת הבית ועוד... ותמיד תמיד הייתם פה לצידי... לאורך השנים לא ידעתי להעריך את האנשים שסביבי ולצערי את אלה שבחרתי אותם שיקיפו אותי התבררו לרוב כלא חברים. הסיפור שלי מתחיל הרבה מעבר לזה, עם אמא שלא גידלה אותי מעולם, ונטשה אותי לגמרי בגיל 7... עד גיל 7 גדלתי בבית רווי שקרים,רווי בגידות,רבוי אלימות,רבוי צעקות,רבוי גניבות...לא ממש קיבלתי יחס מההורים שלי תמיד גדלתי עם אופר צמודה ותמיד אכלתי מזון מהיר, כסף מעולם לא הייתה בעייה במשפחה וכדי לפצות תמיד קיבלתי מה שרציתי ומעבר לכך. כשהוריי התגרשו כאמור נשארתי לגור עם אבא שלי...גדלתי בבית מאוד הומופובי אבל אבא שלי השקיע בי ונתן לי יחס וגדלתי...בגלל העזיבה של אמא שלי מעולם לא סמכתי על נשים ותמיד התרחקתי...אבא שלי היה מחליף נשים כמו זבל בוגד,משקר מתעלם ותמיד השתדלתי לא להיקשר לבנות זוג שלו כדי לא להיפגע. לאורך השנים, ילדים היו ויהיו עם אכזר, תמיד צחקו עליי והיו קוראים לי "נטשה" (בגלל שהאמא נטשה),אף פעם לא הייתי שלם עם עצמי ולא רק במובן המיני ...תמיד הייתי חייב להעצים את עצמי ובניתי סביבי מגדלי שקרים וחיים דמיוניים...חיים שבאופוריה שלי היו מדהימים וכנראה כך רציתי לראות את חיי. עברתי אינספור פסיכולוגים, אבל משום מה על אף אחד לא יכלתי לסמוך ותמיד באתי להעביר את הזמן, בדיעבד, אני חושב שלא יכלתי לקבל את העובדה שאני בבעיה או במצוקה ולכן לא נתתי לאחרים לעזור לי. בתיכון גנבתי לאבא שלי 70 אלף שקל, יצאתי לבלות ללא הפסקה,הפסקתי ללמוד, רק הזדיינתי ורציתי לגלות עלאק עולם... כשאנשים העירו לי חשבתי שהם מקנאים אז ניפנפתי אותם מחיי, לא הבנתי שאלה הם חבריי. רכשתי חברים בכסף...חיפשתי שיאהבו אותי ולא שמתי לב שמנצלים אותי וצוחקים עליי. כשאבא שלי גילה שאני לא לומד,והחל לחשוב לגבי הנטיות המיניות שלי, החל הסיוט של חיי או לפחות עוד סיוט בחיי. ברחתי מהבית ללא הפסקה כי הוא היה נועל אותי בבית,ניתק לי את הפלאפון ואת האינטרנט והכריח אותי ללמוד ואני בכלל במן אופוריה הזויה שכל חיי זה הקהילה ואני רק מתמרד ומתנגד. ידידה שלי כלומר אחת שקניתי בכסף והייתה השפוט שלה שיחקה משחק כפול ומכרה אותי לאבא שלי בכל שקר ובכל דבר ובגללה אבא שלי תפס אותי על חם עם אותו בחור שנפל מגג ביתי...שלאחריו אותו ערב אני עזבתי את הבית ונדדתי בין מקומות עם 300 שקל בכיס בלבד. במצב הזה לא ממש הייתה לי ברירה...עזבתי לגמרי את הלימודים..הייתי אוכל במקומות ובורח מבלי לשלם כי לא היה לי איך...הייתי ישן במחסן בתחנת דלק בה עבדתי כדי לחסוך את הכסף לאוטובוס... כל כך רציתי למות באותה תקופה,וניסיתי כלומר לא באמת ניסיתי פשוט זעקתי לעזרה שיראו שיש כאן ילד במצוקה...כשהושיטו לי יד לא ידעתי לקחת אותה...לקחתי אותה כמובן מאליו...הייתי במרדף אחרי השרידה היום יומית במקום במלחמה על החיים... שיקרתי לאנשים שנתנו לי קורת גג ופגעתי ובגדתי בהם ...נכון שחזרתי הבייתה והחיים עם אבא השתקמו אבל לדעת שירקתי בפרצוף שאלה שהיו פה בשבילי זה דבר כואב וזה פצוע פתוח שיושב אצלי בלב, הלוואי ויבוא יום בו אוכל להתנצל בפניהם ,להודות להם ולהגיד להם שהייתי כפוי טובה. הצבא זה היה אחד מנקודות המפנה החיוביות בחיי, מסגרת ראשונה בחיים שלי של מרות, נהנתי. אבל הייתי בודד. כדי לרכוש חברים שוב השתמשתי בכסף ובשקרים והתוצאה ששוב הייתי לבד. אף פעם לא היו לי חברים שאני יכול לבוא לשתף אותם או לבוא ולבכות להם, רק חיכיתי ליחס וכבר לא היה משנה המחיר, אפילו שפעם מישהו שחשבתי שהוא חבר הטריד אותי מינית וכמעט אנס אותי, לחשוב שאחרי זה עוד נתתי לו הזדמנות והוא המשיך לירוק עליי... חוסר האהבה העצמית והערכה תמיד גרמו לי לקבל,לספוג ולחשוב שאולי זה מגיע לי... אני יודע שהאופי של הבית בו גדלתי זה לא תירוץ, ונכון שיש לי נכות ריגשית שפגעה בי אבל לא תמיד מהצד אנשים שמים לב לזה ומבינים. פעם ראשונה שהייתה לי זוגיות , התייחסתי אליה כמו שראיתי בבית, שקרים ללא הפסקה, מהדיט הראשון הכל היה מבוסס על שקרים... קשר של כמעט שנתיים שמבוסס על שקרים ובגידות, פגיעה הדדית ולשחק באנשים. בעשרה חודשים האחרונים פגעתי בבן אדם שאהבתי, ניסתי להשתנות כי פתאום הייתה סיבה לשינוי, אבל נפלתי בדרך, שיקרתי ולקחתי את הדברים כמובן מאליו...תמיד השארתי אופציות פתוחות,פחדתי לתת את כל כולי שלא אפגע שוב שלא אקשר,לפעמים אני מרגיש שבמקום ששוב נתנו לי יחס אמיתי חם ,אוהב ונטול אינטרסים ירקתי למקום הזה וזה אוכל אותי. לאורך הדרך מלא אנשים ניסו לפגוע בקשר הזה ,אותם אנשים שאני פגעתי בהם בעבר כנראה, ותמיד הייתי בטוח שנילחם בכל יחד ומבחינתי זה היה מובן מאליו שזה הבחור שאיתו אמעוד מתחת לחופה ואקים תא משפחתי... זה הבחור היחיד שראיתי שזה קורה איתו. אבל כשהראש שלך לא במקום קשה לשמור על דברים שחשובים לך, לא ידעתי להעריך, לא ידעתי לתת 100% תמיד חשבתי על היום שאחרי במקום להנות מהרגע, חששתי שאני מאבד את השנים היפות שלי,חשבתי על ריגושים במקום להנות מהריגוש האמיתי שלציד, ובלי לשים לב רמסתי בנאדם שאהב,רצה ונלחם למעני... אני אוכל את עצמי על זה... בשבוע האחרון הייתי במצוקה, נכנסתי עם הרכב בקיר כי רציתי יחס, אותתי פה למצוקה כי לא היה לי עם מי לדבר וידעתי שפה זה לא הסוף שלי. השבוע גיליתי שמי ששמתי לצידי הם לא חברים, רחוק מזה הם אויבים ואלה שניסו להתקרב והרחקתי אותם אלה הם חברים אמיתיים, כאלה שתמיד ניסו ולא נתתי להם וכשהייתי צריך צצו. השלב הראשון זה להודות שיש לי בעייה, אז היום אני מודה יש לי בעייה מעבר לנכות ריגשית,חוסר ביטחון,חוסר מודעות וחוסר הערכה עצמית, השלב השני זה להחליט שאני מוכן לקבל עזרה ואני מתחיל ללכת לפסיכולוגית ואפילו חזרתי לפסיכיאטר לתקופה מסוימת, השלב השלישי זה לשנות את הגורמים השליליים בחיי זה תהליך שלוקח זמן אבל לא אוותר הגיע הזמן לנקות את הסביבה שלי מדברים שמזיקים לי ולהקיף את עצמי באלה שאני כן חשוב להם ושיתייחסו אליי לא משנה מה. בשבוע שעבר איבדתי את האדם שהכי חשוב לי בחיים,כי שיחקתי בו ולקחתי אותו כמובן מאליו, וברור לי כיום שאם משהו חשוב לכם, לא משנה מה עשיתם עדיין חשוב שתלחמו ותעשו הכל כדי לתקן טעויות ולכפר על מעשים. והיום זה מה שמניע אותי . אמון זה א,ב בחיים ואני מאחל שמעתה והלאה לא אשקר לעולם,שאוהב את עצמי כפי שאני ושאצליח להתמודד עם דברים בלי לברוח ולטאטא. ***הייתי חייב לפרוק ולשתף,אבל בבקשה אל תגיבו על ההודעה הזאת, מי שבכל זאת יש לו מה להגיד, אשמח אם ישלח לי מסר פרטי***
היי... הייתי צריך קצת זמן כדי להתאפס ולחזור לניק שלי... רציתי להודות לכם על התשומת לב שנתתם לי כשאותתי שאני במצוקה, לא קל לבנאדם להודות שהוא בבעייה ושהוא צריך עזרה. מי שמכיר אותי פה מהתקופה שלי כנער, יודע שחיי בקהילה היו מלאי קשיים ומכשולים, יציאה מהארון כואבת וטראגית,עזיבת הלימודים,עזיבת הבית ועוד... ותמיד תמיד הייתם פה לצידי... לאורך השנים לא ידעתי להעריך את האנשים שסביבי ולצערי את אלה שבחרתי אותם שיקיפו אותי התבררו לרוב כלא חברים. הסיפור שלי מתחיל הרבה מעבר לזה, עם אמא שלא גידלה אותי מעולם, ונטשה אותי לגמרי בגיל 7... עד גיל 7 גדלתי בבית רווי שקרים,רווי בגידות,רבוי אלימות,רבוי צעקות,רבוי גניבות...לא ממש קיבלתי יחס מההורים שלי תמיד גדלתי עם אופר צמודה ותמיד אכלתי מזון מהיר, כסף מעולם לא הייתה בעייה במשפחה וכדי לפצות תמיד קיבלתי מה שרציתי ומעבר לכך. כשהוריי התגרשו כאמור נשארתי לגור עם אבא שלי...גדלתי בבית מאוד הומופובי אבל אבא שלי השקיע בי ונתן לי יחס וגדלתי...בגלל העזיבה של אמא שלי מעולם לא סמכתי על נשים ותמיד התרחקתי...אבא שלי היה מחליף נשים כמו זבל בוגד,משקר מתעלם ותמיד השתדלתי לא להיקשר לבנות זוג שלו כדי לא להיפגע. לאורך השנים, ילדים היו ויהיו עם אכזר, תמיד צחקו עליי והיו קוראים לי "נטשה" (בגלל שהאמא נטשה),אף פעם לא הייתי שלם עם עצמי ולא רק במובן המיני ...תמיד הייתי חייב להעצים את עצמי ובניתי סביבי מגדלי שקרים וחיים דמיוניים...חיים שבאופוריה שלי היו מדהימים וכנראה כך רציתי לראות את חיי. עברתי אינספור פסיכולוגים, אבל משום מה על אף אחד לא יכלתי לסמוך ותמיד באתי להעביר את הזמן, בדיעבד, אני חושב שלא יכלתי לקבל את העובדה שאני בבעיה או במצוקה ולכן לא נתתי לאחרים לעזור לי. בתיכון גנבתי לאבא שלי 70 אלף שקל, יצאתי לבלות ללא הפסקה,הפסקתי ללמוד, רק הזדיינתי ורציתי לגלות עלאק עולם... כשאנשים העירו לי חשבתי שהם מקנאים אז ניפנפתי אותם מחיי, לא הבנתי שאלה הם חבריי. רכשתי חברים בכסף...חיפשתי שיאהבו אותי ולא שמתי לב שמנצלים אותי וצוחקים עליי. כשאבא שלי גילה שאני לא לומד,והחל לחשוב לגבי הנטיות המיניות שלי, החל הסיוט של חיי או לפחות עוד סיוט בחיי. ברחתי מהבית ללא הפסקה כי הוא היה נועל אותי בבית,ניתק לי את הפלאפון ואת האינטרנט והכריח אותי ללמוד ואני בכלל במן אופוריה הזויה שכל חיי זה הקהילה ואני רק מתמרד ומתנגד. ידידה שלי כלומר אחת שקניתי בכסף והייתה השפוט שלה שיחקה משחק כפול ומכרה אותי לאבא שלי בכל שקר ובכל דבר ובגללה אבא שלי תפס אותי על חם עם אותו בחור שנפל מגג ביתי...שלאחריו אותו ערב אני עזבתי את הבית ונדדתי בין מקומות עם 300 שקל בכיס בלבד. במצב הזה לא ממש הייתה לי ברירה...עזבתי לגמרי את הלימודים..הייתי אוכל במקומות ובורח מבלי לשלם כי לא היה לי איך...הייתי ישן במחסן בתחנת דלק בה עבדתי כדי לחסוך את הכסף לאוטובוס... כל כך רציתי למות באותה תקופה,וניסיתי כלומר לא באמת ניסיתי פשוט זעקתי לעזרה שיראו שיש כאן ילד במצוקה...כשהושיטו לי יד לא ידעתי לקחת אותה...לקחתי אותה כמובן מאליו...הייתי במרדף אחרי השרידה היום יומית במקום במלחמה על החיים... שיקרתי לאנשים שנתנו לי קורת גג ופגעתי ובגדתי בהם ...נכון שחזרתי הבייתה והחיים עם אבא השתקמו אבל לדעת שירקתי בפרצוף שאלה שהיו פה בשבילי זה דבר כואב וזה פצוע פתוח שיושב אצלי בלב, הלוואי ויבוא יום בו אוכל להתנצל בפניהם ,להודות להם ולהגיד להם שהייתי כפוי טובה. הצבא זה היה אחד מנקודות המפנה החיוביות בחיי, מסגרת ראשונה בחיים שלי של מרות, נהנתי. אבל הייתי בודד. כדי לרכוש חברים שוב השתמשתי בכסף ובשקרים והתוצאה ששוב הייתי לבד. אף פעם לא היו לי חברים שאני יכול לבוא לשתף אותם או לבוא ולבכות להם, רק חיכיתי ליחס וכבר לא היה משנה המחיר, אפילו שפעם מישהו שחשבתי שהוא חבר הטריד אותי מינית וכמעט אנס אותי, לחשוב שאחרי זה עוד נתתי לו הזדמנות והוא המשיך לירוק עליי... חוסר האהבה העצמית והערכה תמיד גרמו לי לקבל,לספוג ולחשוב שאולי זה מגיע לי... אני יודע שהאופי של הבית בו גדלתי זה לא תירוץ, ונכון שיש לי נכות ריגשית שפגעה בי אבל לא תמיד מהצד אנשים שמים לב לזה ומבינים. פעם ראשונה שהייתה לי זוגיות , התייחסתי אליה כמו שראיתי בבית, שקרים ללא הפסקה, מהדיט הראשון הכל היה מבוסס על שקרים... קשר של כמעט שנתיים שמבוסס על שקרים ובגידות, פגיעה הדדית ולשחק באנשים. בעשרה חודשים האחרונים פגעתי בבן אדם שאהבתי, ניסתי להשתנות כי פתאום הייתה סיבה לשינוי, אבל נפלתי בדרך, שיקרתי ולקחתי את הדברים כמובן מאליו...תמיד השארתי אופציות פתוחות,פחדתי לתת את כל כולי שלא אפגע שוב שלא אקשר,לפעמים אני מרגיש שבמקום ששוב נתנו לי יחס אמיתי חם ,אוהב ונטול אינטרסים ירקתי למקום הזה וזה אוכל אותי. לאורך הדרך מלא אנשים ניסו לפגוע בקשר הזה ,אותם אנשים שאני פגעתי בהם בעבר כנראה, ותמיד הייתי בטוח שנילחם בכל יחד ומבחינתי זה היה מובן מאליו שזה הבחור שאיתו אמעוד מתחת לחופה ואקים תא משפחתי... זה הבחור היחיד שראיתי שזה קורה איתו. אבל כשהראש שלך לא במקום קשה לשמור על דברים שחשובים לך, לא ידעתי להעריך, לא ידעתי לתת 100% תמיד חשבתי על היום שאחרי במקום להנות מהרגע, חששתי שאני מאבד את השנים היפות שלי,חשבתי על ריגושים במקום להנות מהריגוש האמיתי שלציד, ובלי לשים לב רמסתי בנאדם שאהב,רצה ונלחם למעני... אני אוכל את עצמי על זה... בשבוע האחרון הייתי במצוקה, נכנסתי עם הרכב בקיר כי רציתי יחס, אותתי פה למצוקה כי לא היה לי עם מי לדבר וידעתי שפה זה לא הסוף שלי. השבוע גיליתי שמי ששמתי לצידי הם לא חברים, רחוק מזה הם אויבים ואלה שניסו להתקרב והרחקתי אותם אלה הם חברים אמיתיים, כאלה שתמיד ניסו ולא נתתי להם וכשהייתי צריך צצו. השלב הראשון זה להודות שיש לי בעייה, אז היום אני מודה יש לי בעייה מעבר לנכות ריגשית,חוסר ביטחון,חוסר מודעות וחוסר הערכה עצמית, השלב השני זה להחליט שאני מוכן לקבל עזרה ואני מתחיל ללכת לפסיכולוגית ואפילו חזרתי לפסיכיאטר לתקופה מסוימת, השלב השלישי זה לשנות את הגורמים השליליים בחיי זה תהליך שלוקח זמן אבל לא אוותר הגיע הזמן לנקות את הסביבה שלי מדברים שמזיקים לי ולהקיף את עצמי באלה שאני כן חשוב להם ושיתייחסו אליי לא משנה מה. בשבוע שעבר איבדתי את האדם שהכי חשוב לי בחיים,כי שיחקתי בו ולקחתי אותו כמובן מאליו, וברור לי כיום שאם משהו חשוב לכם, לא משנה מה עשיתם עדיין חשוב שתלחמו ותעשו הכל כדי לתקן טעויות ולכפר על מעשים. והיום זה מה שמניע אותי . אמון זה א,ב בחיים ואני מאחל שמעתה והלאה לא אשקר לעולם,שאוהב את עצמי כפי שאני ושאצליח להתמודד עם דברים בלי לברוח ולטאטא. ***הייתי חייב לפרוק ולשתף,אבל בבקשה אל תגיבו על ההודעה הזאת, מי שבכל זאת יש לו מה להגיד, אשמח אם ישלח לי מסר פרטי***
