כן, נושא:"חכמים הזהרו בדבריכם"
מספרים הסטודנטים: ביום שבת שלפני הגשות הגמר סירבה הנהלת בצלאל לפתוח את דלתות בית הספר לארכיטקטורה עבור התלמידים המציגים. האמתלה - חוסר תקציב. ראש המגמה נאלץ לשלם מכיסו כדי שהתלמידים יוכלו לסיים לתלות את עבודותיהם כראוי. הפרט הקטן הזה צורם במיוחד לאור המקומות שאליהם כן התגלגל התקציב, למשל פרסומת בפריים-טיים בטלוויזיה לתערוכת הפתיחה (האבטיח המתנפץ הזה) וטקס הפתיחה הפומפוזי שכמותו לא נראה מעולם: המוני עם ישראל ישובים על כסאות פלסטיק כדי לצפות בתצוגת אופנה ארוכה ומייגעת, מקושטת במוזיקת דאנס חתונתית וזיקוקים. זו לא צורה לפתיחת תערוכה של בית ספר שאמור להיות מצפן הטעם הטוב שלנו. הפופוליזם השיווקי הזה לא הגיע סתם כך. זהו גלגל ההצלה שזורקת הנהלת המוסד לעצמה. זו היתה שנה לא קלה לבצלאל, עם הקושי לחיות בירושלים על רקע המצב הפוליטי, רעש הפיגועים ושתי התאבדויות של תלמידי בית הספר, שאחת מהן התבצעה בין כותלי המוסד עצמו. קשה לשבור שיאי הרשמה אחרי שנה שכזו, ופעמיים קשה להיות סטודנט בבצלאל בשנה שכזו - פעם אחת בגלל האטמוספירה הקודרת, ופעם שנייה מפני שבמקום שהנהלת בית הספר תתחשב במצוקות, היא מעבירה את משקל הכובד מן האמנות לטובת השואו, הקונפטי והזיקוקים. פרסומת אין פלא, אם כן, שהלכלוך הזה חלחל גם אל התערוכה עצמה, שהיא, אם לסכם במילה אחת: מאכזבת. מי שביקר בתערוכה דאשתקד, שנחשבה למוצלחת, לא יוכל שלא להשוות ולחוש באפרוריות, במעט מדי מעוף, מעט מדי חדשנות ותעוזה. אין מה לומר - בית ספר בדיכאון. ולאו דווקא דיכאון מן הסוג הקריאטיבי. אך אל תמהרו לקחת את הקביעה הזו באופן אישי. אם בן דוד של סבתא שלכם מציג בתערוכה, תוכלו להתנחם בעובדה שאולי האמירה הגורפת הזו לא מתייחסת בהכרח אל הכיור שהוא עיצב. אחרי הכל, מדובר בתערוכת ענק עם מאות עבודות, שאפילו אוצרי התערוכה ספק אם הצליחו לראות את כולן. אי אפשר להכליל כמות כזו תחת כותרת אחת, וכמובן שיש גם עבודות מוצלחות. את חלק מהממצאים המעניינים יותר פגשתי במחלקה לעיצוב קרמי ובמחלקה לצילום. במחלקות לעיצוב תעשייתי, צורפות ותקשורת חזותית לא התעכבתי זמן רב מדי. אני מודה -מלגזות, קמפיינים בדיוניים, כיסאות, חזיות קונוס ושאר פרודקטים מסחריים אינם מצליחים, גם בשנה מוצלחת, לעורר בי התלהבות יתר. אמנות פרופר ניתן למצוא בדרך כלל במחלקה לאמנות, שמשאירה השנה רושם דל מדי. חלק מהעבודות אנכרוניסטיות, וחלקן נראות כמו חומרי גלם או רעיונות טובים שלא פותחו. בנוסף לכל, חסרה התייחסות להצבה בחלל התערוכה, דבר שמקשה מאוד על הצפייה ויכולת ההערכה. בין היצירות שהצליחו בכל זאת להתעלות מעל הקשיים הרבים היו הציורים הארכיטקטוניים של טליה ישראלי, מיצב הווידאו האנרכיסטי של ליאור ווטרמן (כולל מדורה כבויה בתוך החדר) ומיצב הצינורות והקרטונים של אירינה פובולסקי. העובדה שבכל זאת יש עבודות מעניינות, יכולה להוביל למסקנה שהסיבה לבינוניות התערוכה קשורה, מה לעשות, לא רק בפוליטיקה, אלה גם בכשרונם האינדיבידואלי של המציגים. יכול להיות שזה באמת לא אחד מהמחזורים החזקים ביותר של בצלאל. כך או כך - זו ללא ספק לא היתה השנה המוצלחת ביותר לאמנות הירושלמית. * תערוכת הבוגרים של בצלאל מוצגת עד יום רביעי, 31 ביולי אירועים כמו הקרנתו בערוץ 8 של "סגר", סרטו המרתק של רם לוי שעניינו גטו עזה, מאירים בכל פעם מחדש תת-סעיף מקומי ועכשווי של הסלוגן המרשל מקלהוני עתיק-היומין "המדיום הוא המסר". מסמכים עיתונאיים מצולמים - חדשותיים ותיעודיים - בערוץ 1 או בערוץ 2 מבטיחים לצופיהם באופן אקסיומטי טון פרו-ישראלי חותך והתעלמות מצדה השני של גדר המחלוקת. המדיום של ערוצי מדורת השבט בישראל נושאים במובלע מסר בודד: אין חיים מאחורי הגדר. להבדיל אלפי הבדלות, ערוץ 8 של הכבלים יאפשר בדרך כלל את גילויים של עולמות חדשים - חייהם ודעותיהם של הערבים. המדיום של הערוץ הנישתי נושא במובלע מסר אחר: כנראה שיש חיים על מאדים. עם זאת, יש לזכור כי מדובר בקבוצת תקשורת שלא התפננה מהטון הבינלאומי של CNN והגיעה להחלטה אנטי-דמוקרטית להחשיך את מסכיה. כך שאת החשיבות האמיתית שמקנה חברת הכבלים לקול הפלסטיני אפשר למצוא איפשהו בין שלל תוכניות נהדרות כמו "רומא ואוסטריה בתקופת הקיסרות הרומית", "טבע פראי", "גן החיות של לונדון" ו"מדריך הבישול המהיר של איינסלי". זהו קול הקאמפ. פרסומת אדם מתחבר לרגליו התותבות יכול היה להיחשב בהקשרים מסוימים לעניין קאמפי. לא כשמדובר בילדון פלסטיני שגופו ניזוק כתוצאה מהסגר הקבוע שמטילה מדינת ישראל על רצועת עזה. זה הקטע שפותח את "סגר", לילדון קוראים מוחמד סולטאן, והמפגש הקשה שמקיים רם לוי לאורך הסרט איתו ועם משפחתו בעזה, מייצר את רגעי הדוקומנטציה האפקטיביים ביותר. כי אמנם ל"סגר" איכויות בכמה רמות של עשייה דוקומנטריסטית, ביניהן מבנה קולח של נראטיב שחוזר בסמליות רבה אל נקודת הבראשית, אבל עיקר האפקט שלו מצוי בבסיס של כל עבודת תיעוד רצינית: התחקיר. הסרט מרווה את צמאונם של הבודדים שרוצים לדעת איך נתפשים הדברים בצד האחר, ואולי לפני זה - איך בכלל נראים האנשים בצד האחר. תוך שהוויס-אובר סוקר עניינית את המאורעות המרכזיים בעזה בין שתי האינתיפאדות, ולצד אלה מוצגים ביטוייו של הוויכוח האידיאולוגי במחנה הישראלי, בליבת הסרט מביא לוי אל המסך את האדם העזתי על שלל טיפוסיו, מי שמעלימה הטלוויזיה בשגרת היומיום, ומאפשר לו להשמיע את דברו. ודברו, בצירוף מקרים מוזר ומפתיע, הוא דברו של עזתי, אבל גם דברו של אדם. במבט כולל יותר, "סגר" מצייר תנועה מעגלית אינסופית של ייאוש. אמו של מוחמד אינה מבינה איפה לעזאזל נמצא מחנה השלום של השמאל הישראלי כשמטוס של קרב ממריא. השמאל הישראלי אינו מבין מדוע הממשלה שולחת מטוס של קרב עבור קיומם ההתנחלותי של המתנחלים. המתנחלים לא מבינים על מה אמו של מוחמד בכלל מדברת כשהיא מדברת על הבעייתיות במטוס קרב, ורק הפועלים ונהגי המשאיות העזתיים שמרואיינים, מבינים דבר אחד היטב, והוא שגם שידורו של "סגר" הערב בערוץ 8 לא יוציא אותם מחר ממעגל האינסוף המייאש. * "סגר" משודר בערוץ 8 היום (שני) בשעה 21:30 (שידור חוזר ב-24:20 ובשלישי ב-14:05)
