יומני היקר...
אלו היו שבועיים של גיהנום! החלטות גורליות, התלבטויות, תחושת אבדן נוראית, חרדות, חוסר תאבון, חולשה... מה לא!!! סיוט! וזהו! היום כבר לא יכולתי יותר. יום שבת, ואני כבר מרוסקת. התיישבתי לי בחדר שהיה פעם שלי, בבית הוריי, על הרצפה, בטלפון אהובה יקרה ואני בוכה... בוכה וכבר אין לי כח! ואמא נכנסת לחדר, וכבר תקופה ארוכה שהיא כל כך דואגת, ומוצאת אותי במצב הזה... סיימתי את השיחה, יצאתי מהחדר ועיניי נפוחות ואדומות מבכי. ואמא אומרת: "נוריתי, מה קורה? שתפי אותי, ספרי לי..." דקות אח"כ ואנחנו יושבות יחד בחצר, בצילו של עץ, ורוח נעימה מלטפת, כאילו זומנה להרגיע, ואני צריכה להגיד את זה, וכל שיוצא זה בכי אחד גדול, רעד בכל הגוף וחולשה אופפים אותי ואני לא יכולה. ואמא יקרה מקרבת את הכיסא, תופסת את ידי ואומרת: "בחיים יש כל מיני בעיות, נתמודד עם הכל, לכל דבר יש פתרון, מה קורה?" ואז אני מתחילה לשתף אותה בסיפור חיי, בכל מה שלא אמרתי כל כך הרבה שנים, בכל מה שאני עוברת בשנים האחרונות... ואמא מקשיבה, בוכה איתי, ולא עוזבת את היד... " והבנתי שאני נמשכת לנשים" והיא עדיין שם, והשיחה מתארכת, ושעה, ושעתיים, ובכי וכאב, ואהבה גדולה וקבלה של אמא. "מה שתחליטו אני אכבד, ואני לעולם לא אכעס עלייך, את לא עשית שום דבר בכוונה..." ועוד ועוד מילים שייחלתי כל כך לשמוע. ואני שומעת את זה. ואח"כ תור אבא! ואני צריכה לעבור את כל הסיפור שוב... ושוב אנחנו על הדשא, ואבא קשוב לי, לא מגיב, רק מקשיב, והוא שם, מבין, מקבל, אוהב, חושב איתי על הכל, רציונלי. "אני מבין את השיקולים, ואני מבין שלא בכל מחיר, שאת לא מוכנה לוותר על עצמך" ואני לא מאמינה שאני שומעת את מה שאני שומעת, כל משפט שלו גורם לבכי שלי להתעצם. ולשיחה מצטרף אחי, שדואג, ותומך לאורך כל הדרך, נותן את הפרספקטיבה שלו לכל הסיטואציה המורכבת שאנו נמצאים בה, מחבק. ועכשיו אני אחרי הכל, ואפילו חזר לי קצת התיאבון. אני מוגנת, אני עטופה באהבה, במשפחה... ובקרוב הכל ייראה אחרת. ובנימה אופטימית זו... כמה מילים לכן, בנות יקרות, חברות אהובות שלי! אומץ. אל תוותרו על האמת הפנימית שלכן. שלמות. מאחלת לכן דרך צלחה ויציאה בטוחה לעולם פתוח וחופשי. לילה טוב נורית