יומן פסיפס אישי - פרק ג'
כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך. (האלכימאי / קאולו פאולו) הדבר ברור לי. אני ממש רוצה לעשות פסיפס בחצר. יש לי תוכנית פעולה. הכול רשום על הנייר מה צריך להיעשות כדי להצליח. אבל כיכר הבטון המקיפה את עץ הזית עומדת שוממה. ואני לא עושה את מה שאני רוצה לעשות. אני שקועה בעשייה מאוד חשובה, דחופה, מיידית, מקצועית... נאמנה להבטחתי להתמסר לחוסר הוודאות ולהקשיב להזדמנות שתעבור בחיי, שמתי את ליבי כי איתי בעבודה באורט במעלה כמה קומות עובדת בחורה שמוצאת חן בעיני. יש לה אש בעיניה. להבות של יצירה. שוחחתי איתה וגיליתי שאכן, היא יוצרת. בימים אלה היא מגשימה חלום ויוצאת להרפתקה של אומנית יוצרת עצמאית. ומה היא יוצרת? פסיפס. שמעתם? פעמוני מלאכיו של אלוהים מדנדנים באוזני. היא מצאה חן בעיני ואני מצאתי חן בעיניה. מצאתי את אבני החן המסתתרות להן במערה שבתוך עיניה כפי שתיאר זאת הסופר עמוס עוז ב"מחשבות". באנגלית זה פשוט " I like you"". בעברית אומר הסופר זהו דבר שיר: "אמרתי לה כי אי שם בתוך עיני, מסתתר חן כמו אוצר במערה. החן הוא בתוך עיני, לא בך גברתי. את טרחת, חיפשת, הלך לך קלף, הצלחת, ומצאת את החן שבתוך עיני, את החן החבוי הזה. ועכשיו את מוצאת חן בעיני..." ואז ידעתי. ורד אייזקס נחמיאס היא המורה, מורת הנבוכים שהזדמנה לחיי. באתי אחריה לסטודיו שפתחה בתל אביב. היא בדיוק החלה את דרכה ללמד פסיפס. ורד באה בחפץ לב לחצר ביתי, לראות את עץ הזית המדובר. הורתה לי להכין סקיצה מפורטת של השמש. לאחר מספר שעות, הכיכר המיותמת של עץ הזית כבר עוטרה בסימוני גזרות. ניירות נגזרו בצורתן המתאימה והרגשתי שדלת נפתחת לקראתי. התחלתי לעבוד על הפרויקט עם גזרות נייר עיתון ורשת פלסטיק בסטודיו של ורד. זהו, אני עובדת על החלום שלי. נכנסתי לשלב הייצור. כן, כבר אבנים צבעוניות חמות מונחות במקום של קרן השמש, ורקע קריר של ירוק מודבק ברקע. ניצוצות של אושר. רגעים של התעלות. אני פוסעת בדרך שחלמתי עליה. לא ויתרתי, רק הקצב אחר משחשבתי. אבל עכשיו זה רץ. אני באה כל שבוע. שעות של עבודה אל תוך הלילה בתל אביב. בירה, פיצוחים ועבודה של צירוף אבן ליד אבן, שבירה, הדבקה ויצירה. ורד שמה מוסיקה מענגת. ורד מאפשרת לי את כל חופש היצירה ולמעלה מזאת. מעודדת אותי להרגיש נוח עם הגמגום... ואז הגיע החורף. כמדי שנה אני וסער נוסעים לחופשת סקי. רק שבוע אמרתי לעצמי, אני אחזור לסטודיו מיד אחרי הסקי. אבל לא חזרתי. נפלתי על השלג. הסקי לא השתחרר, במורד המדרון נקרעו לי רצועות בברך. עכשיו לא יכולתי לנהוג לתקופה שעוד לא ידעתי אורכה. נדרשתי להיפרד מדברים שונים שהיו לי ולא יהיו יותר. כמו למשל, הליכות בשטח עם קבוצת מיטיבי הלכת שלנו, כמו סקי. האורטופד מכנה זאת - ספורט אתגרי. קל לנסח את זה ניסוח רפואי פשוט. אבל מה זה אומר לי? שאני לא אוכל לעשות ספורט...?! זה נשמע מופרך לגמרי. זוהי בגידת הגוף. על הבגידה הזאת חשבתי להתייחס רק בשנות השישים שבעים שמונים תשעים... כמה שיותר מאוחר. ואני אפילו לא בת 50. רק בעוד שנה אהיה בת 50.. האם בכלל אפשר להיות אני מבלי לצאת לטיולים של שישי שבת במדבריות נגב, מדבר יהודה, הרי אילת ומעט צפון עם חבורת מיטיבי לכת ומיטיבי הלסת, חברי הותיקים שזה 20 שנה צועדים ביחד מידי חודש. יושבים מסביב למדורה, מבשלים מרק על האש, שרים שירים ישנים עם אקורדיון עוד יותר ישן, ישנים באוהלים בקרה, בחמה והעיקר קמים עם הנץ החמה להליכת היום. ומה יהיה על הזוגיות שלי עם סער? הוא אתלט, ספורטיבי שכמוהו הולך ומשתבח עם כל שנה שחולפת. ביחד יש לנו רכיבות אופני שטח, אהבת הסקי, טיולים אתגריים. איך אוותר על כל זה? מה יהיה על אהבתנו? זו הייתה פגישה עם אובדנים שניכפו עלי. האובדנים התחילו להתברר לי. מה הם הרווחים? שרה ארבל לימדה אותי בתוכנית attraction שכשנוצר ריק יש מקום לדברים שאתה באמת רוצה בהם. ממנה למדתי שעלי לפנות מקום בחיי, לרווח זמן ביומן, להשליך ניירות מיותרים ממגירות, בגדים ישנים מהארון. ליצור ואקום כדי לאפשר לדברים שאני רוצה בהם להגיע. לקחתי את השיעור על attraction צעד קדימה. ניצלתי את ההזדמנות שנקרתה לי. החלטתי להתייחס ברצינות לנכות הפיסית שנכפתה עלי. נפניתי להיפרד מעל דברים שעשיתי ולא כל כך רציתי להמשיך לעשותם. עכשיו היה לי תירוץ נפלא. "אני אחרי תאונה. לא יכולה לנהוג..." אח, איזה שחרור וחופש מצאתי אחרי הניקיון. שכחתי וכעת נזכרתי שאני יכולה לבחור לוותר על דברים. לא כל מה שעסקתי בו במשך הזמן מתאים לי. רצוי לי. תודה לתאונת סקי. תודה לגופי שזימן לי לעשות סדר וניקיון יסודי בעיסוקי. התפנה לי זמן. לא יכולתי לנהוג. אז נסעתי באוטובוס. פגשתי אנשים שלא הכרתי קודם. התחלתי לתכנן את זמני תכנון אחר. יצאתי מאוד מוקדם לקראת פגישה, כדי שיהיה לי מספיק זמן להמתין לאוטובוס ואח"כ לצעוד בהליכתי האיטית מהתחנה ועד למקום הפגישה. למדתי לעבור דרך הקיוסק של הפלאפל, לעצור לחצי מנת פלאפל ושתייה. לשבת עם האנשים של צהרי יום חם בכפר סבא ולהתבונן על העיר החמה. צעדתי ברגל לאימוני הפיזיותרפיה בבי"ח מאיר. זו הייתה חוויה של מתינות, של עדינות, אופטימיות של שיקום. החזרתי לעצמי את היכולת של השרירים, את המודעות המחודשת ליכולת ההליכה אח"כ לקפיצה ובסוף לריצה. אבל לא רציתי להיפרד מהקצב החדש של הזמן שעמד ברשותי. כל-כך נעמו לי המתינות, ההמתנה, ההליכה האיטית. אבל האם זה אפשרי לי בחיי? עובדה. כשלא הייתה לי ברירה סיגלתי קצב איטי יותר. כמו צב. דווקא מאוד נעים להיות צב. לא תמיד כיף להיות ארנבת ממהרת ומקפצת. רק ששכחתי שיש לי אפשרות לבחור בין ארנבת לצב. תודה לתאונת סקי שאפשרה לי להיזכר שאני יכולה לבחור את קצב פעימות הזמן שלי. הכנסתי ואקום לחיי. ואז הגיעה אלי הידיעה! אני רוצה לעבוד בביתי. לעשות את הפסיפס בחצר ביתי. לא לנסוע יותר לסטודיו, אלא אצלי.
