יומן מסע - פרק ד'
הפעם נסענו לקרוואן ביער, במרחק שעה מביתו של גיסי. לצורך כך הוא שאל מכונית משכנו, וכך נסענו הבנים במכונית אחת והבנות במכונית שניה. הצאצא ברוב יהירותו התעלם מבעיות הגב של אביו, וכך נתקעתי [לא אמרתי לבני מילה, גם לא עשיתי שום "סחיטה" כפי שפולני/ה טוב/ה יודעים] במושב האחורי עם שני הבנים הקטנים. כמות ההצקות שהם העבירו זה לזה הזכירו לי את ילדותי עם אחיי, אבל כל עוד לא "חטפתי" מכות שתקתי והיבטתי דרך החלון לנוף המדהים. אצל הבנות היה רגוע יותר. לא שמעתי על נוהג כזה בארץ, אבל בנורווגיה יש מקומות - חניונים - בהם אתה שוכר קרוואן, והוא משמש לך כיחידת נופש זולה מאוד. אין מקלחת בתוך הקראוון, אין גם שירותים, אבל היינו בשירותים הציבוריים - מישהו בארצו צריך ללמוד איך לבנות שירותים ציבוריים ואיך לשמור עליהם נקיים כל הזמן. יש לבעלי הקראוונים אפשרות לבנות תוספת. האזור היה ליד אגם, והילדים נכנסו לתוך המיים ויצאנו בצריחות שמחה לאחר מכת הקור שחטפו - הצאצא שהשתחצן כל הנסיעה על כך שהוא נכנס לשחות, אפילו מידת החום של המים היא אפס יצא בבושת פנים, ואז יצאנו לטיול ענק באיזור. הנוף פראי לגמרי, כמות הנחלים, מפלי המים ושני אגמים הותירו אותנו ילידי ארץ השמש והמדבר פעורי פה. הציפורים ומשחקי החיזור שלהן, נקודות התצפית השונות אל הרים מכוסי קרח, עצים רבים, שדות מרעה והאוויר. נעמי שמר כתבה על ירושלים : "אוויר הרים צלול כייון" .. מעניין מה היתה כותבת על האוויר הנורווגי, כי הוא צלול לגמרי, ריח השיחים והעצים וכמות החמצן הנקי שנכנסת לתוך הגוף, כל אלה הפכו אותי לשיכור "ולא מיין". והחברותא שאני לא מפסיק להתפעל מהקשרים המידיים, החזקים שנוצרו בינינו. האחיינים של זוגתי לא מדברים אנגלית, גם לא עברית [זה נושא אחר מדוע גיסי החליט לוותר על דיבור בעברית עם ילדיו], ולמרות זאת התקשורת מוצלחת, מבינים זה את זה. בדרך פגשנו חוות צאן, שמותר להיכנס אליה. אז נכנסנו, לכלכנו את הנעליים בחרא של כבשים, הצטלמנו בלי סוף, וגדי קטן אחד היה "קורבן" לחיבוקים ואף דיגמן בכל התמונות. הצאצאית, לאחר שנגמרה "ההיסטריה" סביב החווה והגדי הריחה את חולצתה והתחילה לקטר, אוף איזה ריח, אוף קר איך אוריד את החולצה [היו לה שתי שכבות של ביגוד], צחקנו, צחקנו. בדרך חזרה נעצרנו ב"פונדק" - תחנת טיילים עם חנות מזכרות, מסעדת קנה-אכול מהר -לך [בישלו שם שעועית], חחחחחח. אז נעצרנו, כל אחד קנה לו משהו [מה זה הקטע הזה עם קניות?] קטן, קנינו מלוא החופן ארטיקים וגלידות וחזרנו. בקיצור נמרץ - נסענו לקראוון של גיסי, טיילנו, קנינו משהו קטן וחזרנו מאושרים לביתו.
הפעם נסענו לקרוואן ביער, במרחק שעה מביתו של גיסי. לצורך כך הוא שאל מכונית משכנו, וכך נסענו הבנים במכונית אחת והבנות במכונית שניה. הצאצא ברוב יהירותו התעלם מבעיות הגב של אביו, וכך נתקעתי [לא אמרתי לבני מילה, גם לא עשיתי שום "סחיטה" כפי שפולני/ה טוב/ה יודעים] במושב האחורי עם שני הבנים הקטנים. כמות ההצקות שהם העבירו זה לזה הזכירו לי את ילדותי עם אחיי, אבל כל עוד לא "חטפתי" מכות שתקתי והיבטתי דרך החלון לנוף המדהים. אצל הבנות היה רגוע יותר. לא שמעתי על נוהג כזה בארץ, אבל בנורווגיה יש מקומות - חניונים - בהם אתה שוכר קרוואן, והוא משמש לך כיחידת נופש זולה מאוד. אין מקלחת בתוך הקראוון, אין גם שירותים, אבל היינו בשירותים הציבוריים - מישהו בארצו צריך ללמוד איך לבנות שירותים ציבוריים ואיך לשמור עליהם נקיים כל הזמן. יש לבעלי הקראוונים אפשרות לבנות תוספת. האזור היה ליד אגם, והילדים נכנסו לתוך המיים ויצאנו בצריחות שמחה לאחר מכת הקור שחטפו - הצאצא שהשתחצן כל הנסיעה על כך שהוא נכנס לשחות, אפילו מידת החום של המים היא אפס יצא בבושת פנים, ואז יצאנו לטיול ענק באיזור. הנוף פראי לגמרי, כמות הנחלים, מפלי המים ושני אגמים הותירו אותנו ילידי ארץ השמש והמדבר פעורי פה. הציפורים ומשחקי החיזור שלהן, נקודות התצפית השונות אל הרים מכוסי קרח, עצים רבים, שדות מרעה והאוויר. נעמי שמר כתבה על ירושלים : "אוויר הרים צלול כייון" .. מעניין מה היתה כותבת על האוויר הנורווגי, כי הוא צלול לגמרי, ריח השיחים והעצים וכמות החמצן הנקי שנכנסת לתוך הגוף, כל אלה הפכו אותי לשיכור "ולא מיין". והחברותא שאני לא מפסיק להתפעל מהקשרים המידיים, החזקים שנוצרו בינינו. האחיינים של זוגתי לא מדברים אנגלית, גם לא עברית [זה נושא אחר מדוע גיסי החליט לוותר על דיבור בעברית עם ילדיו], ולמרות זאת התקשורת מוצלחת, מבינים זה את זה. בדרך פגשנו חוות צאן, שמותר להיכנס אליה. אז נכנסנו, לכלכנו את הנעליים בחרא של כבשים, הצטלמנו בלי סוף, וגדי קטן אחד היה "קורבן" לחיבוקים ואף דיגמן בכל התמונות. הצאצאית, לאחר שנגמרה "ההיסטריה" סביב החווה והגדי הריחה את חולצתה והתחילה לקטר, אוף איזה ריח, אוף קר איך אוריד את החולצה [היו לה שתי שכבות של ביגוד], צחקנו, צחקנו. בדרך חזרה נעצרנו ב"פונדק" - תחנת טיילים עם חנות מזכרות, מסעדת קנה-אכול מהר -לך [בישלו שם שעועית], חחחחחח. אז נעצרנו, כל אחד קנה לו משהו [מה זה הקטע הזה עם קניות?] קטן, קנינו מלוא החופן ארטיקים וגלידות וחזרנו. בקיצור נמרץ - נסענו לקראוון של גיסי, טיילנו, קנינו משהו קטן וחזרנו מאושרים לביתו.
