יומיים קשים
כמה כאב...כמה...
אז ימי האשפוז תמו ועברו, אמא שלי בבית ואפילו די בסדר ומתאוששת עד כמה שאפשר.
ועדיין הדברים לא נהיים קלים יותר. כל העניין העניין הזה והמצוקה מסביבו התחיל בערך חצי שנה מהשחרור שלי מהצבא ונסגר רק עכשיו.( עברו איזה שבע שנים )
כל החברים והחברות הטובות שלי כבר התחתנו. אפילו מזמן. לחלקם הגדול אפילו כבר יש ילדים או ילדים בדרך ורק אני מרגישה "תקועה".
כל השנים האלו גרתי מחוץ לבית ולמדתי, אבל התחושה הייתה קשה. הייתה תחושה עמוקה של חוסר אונים, של מצוקה, וחוסר רצון שלי להמשיך בשגרה. המשכתי רק למראית עין.
בפועל לא הייתה לי בכלל סבלנות לחיים הסטודנטיאלייים כי הייתי טרודה מדי. טרודה ממצב חשבון הבנק, טרודה מהצורך לעמוד ברף של ציונים , טרודה מהטלפון הבא שיודיע לי מה היא כבר עשתה ומה אני צריכה לעשות כדי לחלץ תמצ'ב,
טרודה מלהכיר אנשים "חדשים" ובני זוג ולהתמודד עם הסטיגמה החדשה שנאלצתי להתמודד איתה בתור "בת של" ומה אנשים יגידו כשישמעו. ( קודם לא הייתי צריכה להתמודד עם זה באופן יומיומי וכ"כ אקטיבי לפחות)
אני כואבת. מאוד. ומרגישה שאני צריכה "התחלה חדשה".
מעבר לזה יש לי דילמות קריירה חשובות- התואר הראשון ששקדתי עליו לא נותן לי הרבה אם אני לא אמשיך לשני. השגתי אתה מה שצריך כדי להמשיך שזה בכלל לא ברור מאליו בפסיכולוגיה , אבל לאור השנים האחרונות המחשבה על התואר השני רק הולכת ומתרחקת. הוא דורש עוד שנים ארוכות עם שכר נמוך מאוד, מבלי יכולת לכלכל את עצמי בצורה מספקת. זה לא נראה לי הגיוני לאור הסיטואציות שאני עומדת בפניהם כרגע. מצד שני- לא להמשיך לתואר שני מבטיח לי בעיקר שכר לא משהו בכלל ומתחת לממוצע בשוק העבודה. ( ובדקתי ת'עניין בפועל ). בעבודות שאני באמת רוצה ומכוונת אליהם זה נותן מינימום ואולי אם אפשרות להשלים קצת הכנסה בדברים חלקיים עם שתיים עשרה שעות עבודה ביום ובלי "חיים" . בעבודות מזכירות יהיו לי חיים קלים יותר, אבל עד כמה שאני מבינה בלי אופק משמעותי ל"קריירה" כמו שרציתי.
הימים האחרונים היו קשים בגלל מריבה עם אבא שלי. חזרתי לגור לאחרונה אצל ההורים. אני מרגישה עם הרעיון מאוד טוב כי שנים על גבי שנים לא הייתה לי כזו "שלווה". נמאס לי להיאבק בחשבון הבנק ולאבד כל תחושה של תקווה- תקווה שאני אצליח לחסוך קצת. שיהיה לי מתישהו רכב , שיהיה לי בלנדר ומעבד מזון בבית ושאני אוכל לאפשר לעצמי טיפול או חדר כושר.
רק שאתמול הוא אמר כמה דברים שגרמו לי לשקול שוב ת'עניין. בזמן שניסיתי ליצור דיון ( משהו בסגנון של אם אני אתחיל ללמוד בקרוב אני אצטרך מקום ללמוד בו...יש לך רעיון איפה?) הוא נתן לי להבין שאין שום מקום לשום סוג של דיון. כשאמרתי לו שהוא נותן לי תחושה שהוא עושה לי טובה שהוא מאפשר לי לעבור לגור בבית אז הוא אמר לי " אני באמת עושה לך טובה שאני מאפשר לך לגור פה בבית". עכשיו תבינו משהו- אני מנקה את הבית, עושה קניות, שוטפת כלים ועוזרת לו לעשות המון דברים שהוא כבר לא מסוגל לעשות כי יש לו מגבלה פיזית. כשאני לא עושה אותם ,הוא עושה את הכל לבד, על כדורים נגד כאבים, אחר"כ הוא רוב הזמן עצבני, מוציא את זעמו עלי ועל אמא שלי וצורח בלילות מכאבים. הוא גם גאה , אטום ועקשן מדי מכדי להודות בזה שבאמת יש לו בעיה ( שאפשר לפתור עם ניתוח) וכמובן שהוא גאה מדי מכדי להכיר לי איזושהי תודה על הדברים האלו.
מצאתי את עצמי כואבת מאוד אחרי השיחה הזו כי אני מרגישה "שקופה". מה זה כואבת? מיבבת. אפילו אמא שלי שמעה את זה והגיע לנסות לנחם אותי.(כמה נדיר) זה אפילו היה אפקטיבי עד שהיא אמרה לי שוב משהו לא קשור וביקשתי ממנה ללכת. ההרגשה הזו ,דרך אגב, ליוותה אותי גם מחוץ לבית כי אז הוא לא היה טורח להתקשר או היה עושה לי טובה אם הוא היה מביא לי אוכל לסופ"ש או טורח לקפוץ לקחת אותי כדי לנסוע למשפחה המורחבת. נראה לי שהוא מוציא עליי כעסים ששייכים למצב הנוראי הזה, ונראה לי שעצם זה שאני כאן גורם לו להרגיש אשמה הורית כזו שהוא לא באמת מכיר בה.
עכשיו נשאלת השאלה- מה לעשות פרקטית?
אופציה ראשונה היא להשיג עבודה באיזשהו שכר שיראה לי סביר עד כמה שאפשר ( שבטח לא באמת יאפשר לי לחיות כמו שאני רגילה) , להישאר ולחסוך קצת ובהזדמנות הראשונה לעוף מכאן ואם בהמשך החיים תהייה לי אפשרות לעשות את התואר השני שתכננתי- אז לעשות אותו.
אפשרות שנייה- להישאר כאן עוד כמה שנים, לסופג את היחס הלא נעים ולפצות עליו במותרות כלכליות, לאפשר לעצמי לעבוד בעבודה שאני ממש מעוניינת בה ( ולצערי היא ממש לא רווחית ) , לעשות עוד תואר ראשון רק שהפעם אממ....אחד שמעניין אותי אבל שגם יהיה פרקטי וסביר להניח שעדיין יותר ישתלם לי כלכלית מלהמשיך בשני בפסיכולוגיה. ( הכוונה לתואר במשפטים - כששכ"ל ימומן ע"י אמא כנראה).
עכשיו אני מתארת לעצמי שהאפשרות הראשונה נשמעת הגיונית יותר,
אבל באפשרות השנייה יש קסם מאוד גדול עבורי. הרעיון לעבור שוב תקופה סטודנטיאלית , אבל הפעם בשקט ובשלווה, הרעיון של קריירה אפשרית שתהיה מתגמלת לא רק פנימית, אלא גם כלכלית.
מה אתן אומרות? הקסם הזה הוא ניסיון להחזיר לעצמי תקופה שלא תחזור על עצמה? ( אני לא נהיית צעירה יותר
מה אתן הייתן עושות במקומי ?
(מתנצלת על האורך....)
כמה כאב...כמה...
אז ימי האשפוז תמו ועברו, אמא שלי בבית ואפילו די בסדר ומתאוששת עד כמה שאפשר.
ועדיין הדברים לא נהיים קלים יותר. כל העניין העניין הזה והמצוקה מסביבו התחיל בערך חצי שנה מהשחרור שלי מהצבא ונסגר רק עכשיו.( עברו איזה שבע שנים )
כל החברים והחברות הטובות שלי כבר התחתנו. אפילו מזמן. לחלקם הגדול אפילו כבר יש ילדים או ילדים בדרך ורק אני מרגישה "תקועה".
כל השנים האלו גרתי מחוץ לבית ולמדתי, אבל התחושה הייתה קשה. הייתה תחושה עמוקה של חוסר אונים, של מצוקה, וחוסר רצון שלי להמשיך בשגרה. המשכתי רק למראית עין.
בפועל לא הייתה לי בכלל סבלנות לחיים הסטודנטיאלייים כי הייתי טרודה מדי. טרודה ממצב חשבון הבנק, טרודה מהצורך לעמוד ברף של ציונים , טרודה מהטלפון הבא שיודיע לי מה היא כבר עשתה ומה אני צריכה לעשות כדי לחלץ תמצ'ב,
טרודה מלהכיר אנשים "חדשים" ובני זוג ולהתמודד עם הסטיגמה החדשה שנאלצתי להתמודד איתה בתור "בת של" ומה אנשים יגידו כשישמעו. ( קודם לא הייתי צריכה להתמודד עם זה באופן יומיומי וכ"כ אקטיבי לפחות)
אני כואבת. מאוד. ומרגישה שאני צריכה "התחלה חדשה".
מעבר לזה יש לי דילמות קריירה חשובות- התואר הראשון ששקדתי עליו לא נותן לי הרבה אם אני לא אמשיך לשני. השגתי אתה מה שצריך כדי להמשיך שזה בכלל לא ברור מאליו בפסיכולוגיה , אבל לאור השנים האחרונות המחשבה על התואר השני רק הולכת ומתרחקת. הוא דורש עוד שנים ארוכות עם שכר נמוך מאוד, מבלי יכולת לכלכל את עצמי בצורה מספקת. זה לא נראה לי הגיוני לאור הסיטואציות שאני עומדת בפניהם כרגע. מצד שני- לא להמשיך לתואר שני מבטיח לי בעיקר שכר לא משהו בכלל ומתחת לממוצע בשוק העבודה. ( ובדקתי ת'עניין בפועל ). בעבודות שאני באמת רוצה ומכוונת אליהם זה נותן מינימום ואולי אם אפשרות להשלים קצת הכנסה בדברים חלקיים עם שתיים עשרה שעות עבודה ביום ובלי "חיים" . בעבודות מזכירות יהיו לי חיים קלים יותר, אבל עד כמה שאני מבינה בלי אופק משמעותי ל"קריירה" כמו שרציתי.
הימים האחרונים היו קשים בגלל מריבה עם אבא שלי. חזרתי לגור לאחרונה אצל ההורים. אני מרגישה עם הרעיון מאוד טוב כי שנים על גבי שנים לא הייתה לי כזו "שלווה". נמאס לי להיאבק בחשבון הבנק ולאבד כל תחושה של תקווה- תקווה שאני אצליח לחסוך קצת. שיהיה לי מתישהו רכב , שיהיה לי בלנדר ומעבד מזון בבית ושאני אוכל לאפשר לעצמי טיפול או חדר כושר.
רק שאתמול הוא אמר כמה דברים שגרמו לי לשקול שוב ת'עניין. בזמן שניסיתי ליצור דיון ( משהו בסגנון של אם אני אתחיל ללמוד בקרוב אני אצטרך מקום ללמוד בו...יש לך רעיון איפה?) הוא נתן לי להבין שאין שום מקום לשום סוג של דיון. כשאמרתי לו שהוא נותן לי תחושה שהוא עושה לי טובה שהוא מאפשר לי לעבור לגור בבית אז הוא אמר לי " אני באמת עושה לך טובה שאני מאפשר לך לגור פה בבית". עכשיו תבינו משהו- אני מנקה את הבית, עושה קניות, שוטפת כלים ועוזרת לו לעשות המון דברים שהוא כבר לא מסוגל לעשות כי יש לו מגבלה פיזית. כשאני לא עושה אותם ,הוא עושה את הכל לבד, על כדורים נגד כאבים, אחר"כ הוא רוב הזמן עצבני, מוציא את זעמו עלי ועל אמא שלי וצורח בלילות מכאבים. הוא גם גאה , אטום ועקשן מדי מכדי להודות בזה שבאמת יש לו בעיה ( שאפשר לפתור עם ניתוח) וכמובן שהוא גאה מדי מכדי להכיר לי איזושהי תודה על הדברים האלו.
מצאתי את עצמי כואבת מאוד אחרי השיחה הזו כי אני מרגישה "שקופה". מה זה כואבת? מיבבת. אפילו אמא שלי שמעה את זה והגיע לנסות לנחם אותי.(כמה נדיר) זה אפילו היה אפקטיבי עד שהיא אמרה לי שוב משהו לא קשור וביקשתי ממנה ללכת. ההרגשה הזו ,דרך אגב, ליוותה אותי גם מחוץ לבית כי אז הוא לא היה טורח להתקשר או היה עושה לי טובה אם הוא היה מביא לי אוכל לסופ"ש או טורח לקפוץ לקחת אותי כדי לנסוע למשפחה המורחבת. נראה לי שהוא מוציא עליי כעסים ששייכים למצב הנוראי הזה, ונראה לי שעצם זה שאני כאן גורם לו להרגיש אשמה הורית כזו שהוא לא באמת מכיר בה.
עכשיו נשאלת השאלה- מה לעשות פרקטית?
אופציה ראשונה היא להשיג עבודה באיזשהו שכר שיראה לי סביר עד כמה שאפשר ( שבטח לא באמת יאפשר לי לחיות כמו שאני רגילה) , להישאר ולחסוך קצת ובהזדמנות הראשונה לעוף מכאן ואם בהמשך החיים תהייה לי אפשרות לעשות את התואר השני שתכננתי- אז לעשות אותו.
אפשרות שנייה- להישאר כאן עוד כמה שנים, לסופג את היחס הלא נעים ולפצות עליו במותרות כלכליות, לאפשר לעצמי לעבוד בעבודה שאני ממש מעוניינת בה ( ולצערי היא ממש לא רווחית ) , לעשות עוד תואר ראשון רק שהפעם אממ....אחד שמעניין אותי אבל שגם יהיה פרקטי וסביר להניח שעדיין יותר ישתלם לי כלכלית מלהמשיך בשני בפסיכולוגיה. ( הכוונה לתואר במשפטים - כששכ"ל ימומן ע"י אמא כנראה).
עכשיו אני מתארת לעצמי שהאפשרות הראשונה נשמעת הגיונית יותר,
אבל באפשרות השנייה יש קסם מאוד גדול עבורי. הרעיון לעבור שוב תקופה סטודנטיאלית , אבל הפעם בשקט ובשלווה, הרעיון של קריירה אפשרית שתהיה מתגמלת לא רק פנימית, אלא גם כלכלית.
מה אתן אומרות? הקסם הזה הוא ניסיון להחזיר לעצמי תקופה שלא תחזור על עצמה? ( אני לא נהיית צעירה יותר
מה אתן הייתן עושות במקומי ?
(מתנצלת על האורך....)