אשת השמש האדומה
New member
יומולדת לא'
24 חורפים נטולי אמצעי חימום ראויים עברו עליו.זה פחות טרגי ממה שזה נשמע
אם אתחשב בחום שמפיקים עשרים אנשים שחיים באותו בית (הטרגדיה האמיתית, למעשה).
זו היתה אמורה להיות סיבה למסיבה.
הרי הוא הגיע למנוחה ולנחלה- יש לו רדיאטור 9 צלעות, תנור ספירלה ו2 שקיות לחימום במיקרוגל (רק מיקרוגל אין).
מה שהעיב על השמחה היתה הידיעה שמוטלת עליי אחריות גדולה יותר מלסנן "מזל טוב" ו"יאללה כפיים".
בחורף הזה נכפה עליי התפקיד לצהול ולצהלל לכבודו (אבסורד לאור העובדה שאמא שלו בחיים).
תקראו לי פגומה מוסרית וחברה בזיונית, אבל אני מיציתי את החגיגה בשירת "איפה העוגה" בחצות ליל קודם.
לא לא. אני מציתי את החגיגה בידיעה שזכרתי את חצות.
את החגיגה תכננתי שבועות מראש. לא כי התרגשתי כל כך, אלא כי אני מכירה את עצמי טוב מספיק לדעת שהסיכוי שאזכור
את יום ההולדת שלו אלמלא אשאל אחת ליומיים לתאריך- הסיכוי דומה לזה שאזכור מתי נחגג יום המרמיטה.
כל-כך הייתי שקועה בתכנונים קדחתניים (במוחי הקודם בלבד) עד כדי כך שרק כשהגיעו במפתיע זוג חברים עם עוגה התבהר לי שאפילו עוגת הבית לא הבאתי.
זה כמובן לא הפריע לי לפרוץ בשירה מהרפרטואר המוכר, תוך נפנופי ידיים ונשיקות מטרידות.
אולי אם אראה מאוד מתלהבת, חשבתי, הוא יחשוב שנתתי להם מוקדם יותר 20 ש"ח השתתפות.
אולי הוא אפילו יחשוב שהם החזיקו בעוגה עבורי רק כדי להשאיר לי ידיים פנויות לכפיים.
אבל עצוב מזה- התבהר לי שכוונותיי הטובות אינן מספיקות. כן כן, אפילו לא כוונותיי
הכנות לקחת אותו לדן תל אביב, לצוות לו 3 מסאג'יסטיות תאילנדיות מקצועיות ולעטוף לו איזו LED 42 בנייר מתנה.
כלומר, לא כשהוא עדיין תקוע במצפה רמון, איתי ועם טלויזיה שאתר אגורה יתבייש בה.
זה היה הרגע בו שקלתי לגשת לסניף הבנק, להוציא 2,000 ש"ח אותם אגיש לו במעטפה בנקאית חומה.
הברקה שנדחתה כשנזכרתי שמדובר בבן זוג שלי ולא בהחזר חוב לשוק האפור.
אבל לא כל אלו הם שהפכו את יום ההולדת הזה לעצוב עבורי באמת.
משנזכרתי מאוחר מידי שיום ההולדת שלי מתקרב תחושת אכזבה עצמית חזקה השתלטה עליי-
את כל הפארסה הזו יכולתי למנוע בקלות ע"י הסכם פשוט האומר "אני לא עושה עניין משלך- אתה לא עושה עניין משלי".
ומיקרוגל בצלופן.
24 חורפים נטולי אמצעי חימום ראויים עברו עליו.זה פחות טרגי ממה שזה נשמע
אם אתחשב בחום שמפיקים עשרים אנשים שחיים באותו בית (הטרגדיה האמיתית, למעשה).
זו היתה אמורה להיות סיבה למסיבה.
הרי הוא הגיע למנוחה ולנחלה- יש לו רדיאטור 9 צלעות, תנור ספירלה ו2 שקיות לחימום במיקרוגל (רק מיקרוגל אין).
מה שהעיב על השמחה היתה הידיעה שמוטלת עליי אחריות גדולה יותר מלסנן "מזל טוב" ו"יאללה כפיים".
בחורף הזה נכפה עליי התפקיד לצהול ולצהלל לכבודו (אבסורד לאור העובדה שאמא שלו בחיים).
תקראו לי פגומה מוסרית וחברה בזיונית, אבל אני מיציתי את החגיגה בשירת "איפה העוגה" בחצות ליל קודם.
לא לא. אני מציתי את החגיגה בידיעה שזכרתי את חצות.
את החגיגה תכננתי שבועות מראש. לא כי התרגשתי כל כך, אלא כי אני מכירה את עצמי טוב מספיק לדעת שהסיכוי שאזכור
את יום ההולדת שלו אלמלא אשאל אחת ליומיים לתאריך- הסיכוי דומה לזה שאזכור מתי נחגג יום המרמיטה.
כל-כך הייתי שקועה בתכנונים קדחתניים (במוחי הקודם בלבד) עד כדי כך שרק כשהגיעו במפתיע זוג חברים עם עוגה התבהר לי שאפילו עוגת הבית לא הבאתי.
זה כמובן לא הפריע לי לפרוץ בשירה מהרפרטואר המוכר, תוך נפנופי ידיים ונשיקות מטרידות.
אולי אם אראה מאוד מתלהבת, חשבתי, הוא יחשוב שנתתי להם מוקדם יותר 20 ש"ח השתתפות.
אולי הוא אפילו יחשוב שהם החזיקו בעוגה עבורי רק כדי להשאיר לי ידיים פנויות לכפיים.
אבל עצוב מזה- התבהר לי שכוונותיי הטובות אינן מספיקות. כן כן, אפילו לא כוונותיי
הכנות לקחת אותו לדן תל אביב, לצוות לו 3 מסאג'יסטיות תאילנדיות מקצועיות ולעטוף לו איזו LED 42 בנייר מתנה.
כלומר, לא כשהוא עדיין תקוע במצפה רמון, איתי ועם טלויזיה שאתר אגורה יתבייש בה.
זה היה הרגע בו שקלתי לגשת לסניף הבנק, להוציא 2,000 ש"ח אותם אגיש לו במעטפה בנקאית חומה.
הברקה שנדחתה כשנזכרתי שמדובר בבן זוג שלי ולא בהחזר חוב לשוק האפור.
אבל לא כל אלו הם שהפכו את יום ההולדת הזה לעצוב עבורי באמת.
משנזכרתי מאוחר מידי שיום ההולדת שלי מתקרב תחושת אכזבה עצמית חזקה השתלטה עליי-
את כל הפארסה הזו יכולתי למנוע בקלות ע"י הסכם פשוט האומר "אני לא עושה עניין משלך- אתה לא עושה עניין משלי".
ומיקרוגל בצלופן.
