יום שני

Efrat K

New member
יום שני../images/Emo165.gif

הייתה תפילת ראש חודש,נראה לי האחרונה במסגרת הבית ספר וחבל שהייתי צריכה לצאת באמצע בשביל שיעור ספרות כי אפילו לא הספקתי להתרגש מזה. נפטרתי מהעבודה בספרות אחרי הרצאה של 50 דקות בכיתה,הייתה מישהי שהתבכיינה שאני מדברת מהר מדי אז המורה אמרה לה "זאת אפרת וככה היא!"
.
 
איזה יום היום?

יווווום משעמםםם באו אלינו איזה מתנחלים (
)וסיפרו לנו על חיילים שמו בשביל המדינה..מבצע אנטבה,וכו' וכו' בלה בלה פיזי פיזי אני לא מזלזל.אבל הם פשוט שיעממו. מה עוד? בא לי לדקור את המורה לסוציולוגיה וזהו.ביי
 

דנה EF

New member
../images/Emo72.gifמישהו אמר.............................?

זיווה זונה?!?! ביצ'
 
וואו,היה לי יום כזה טוב:)../images/Emo71.gif

תסלחו לי אבל אני חופרת,אתם תתרגלו בהמשך[נכון מורקי?
] היה לי ביצפר עד 12:00[פחח היה מיצ"ב,איזו בדיחה] אחכ קניון-קניתי מתנה לבסט פרינד שיש לה יומולדת עוד יומיים ואז נסעתי לעבודה החדשה שלי!:] אני מתחילה לעבוד בגן ילדים קרוב לבית..זה ממש נחמד,בקטנה כזה:3 ימים בשבוע,שעתיים כל יום...:) עפתי הביתה,קוסמטיקאית ואחכ הייתי עם החבר...
וזהו... לילה טוב שיהיה לכם :)
 

hadarinke

New member
עוד יום עבר על כוחותינו

מחר מוזיאון פלמח! היום שיעורים פרטיים, יציאה עם חברות ריב שכבתי של כל הבנות ועוד... ממש אין לי כוח לחפור><
 

Over My Head

New member
איכס../images/Emo42.gif

"טוב, אז איפה הייתי?" "רצית לבדוק את מיה בקשר לסולו...." "אה...לא, לא, מיה לא מתאימה לי פה.....אמממ....טוב, קארין, בואי תנסי" אעעעע פאק אני כזאת סתומה..... כאילו, בבית עבדתי על השירים האלה שנה, ואלוהים יודע כמה שרציתי עוד סולו אחרי כל המחמאות שקיבלתי( וסליחה על השחצנות, כן?)ואז כשסוף סוף קיבלתי הזדמנות דפקתי את זה. כל כך לחצתי בשירה כי כבר אמרו לי שאני שרה יפה, אז לא ממש שמתי לב למה שאני עושה אלא רק לקטע שסוףסוף יש לי סולו ויוואווווו אני כזאת סתומה שרתי כמו איזה יתוש שנתקע לו עלה פטרוזיליה בגרון כי הייתי בטוחה שהסולו המפגר בבבבבבייייייייידייים שלללללללללללללללייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!! ואוף. רציתי את הסולו הזה:/ כל המחמאות האלה מזה עלו לי לראש, אחרי שאמרתי שאני בחיים לא אהיה כמו הילדים האלה שמקבלים מחמאות וישר בטוחים שהם הכי טובים. הפכתי להיות גם כזאת. מה נהיה ממני?! ואני גם מגעילה. כי היה לבת דודה שלי יומולדת ולא היה לי אומץ להתקשר אליה להגיד לה מזל טוב.מה הקטע המטומטם הזה? אז נכון שאנחנו אף פעם לא מדברות, אבל אני כבר לא מצליחה להזכר אם היא התקשרה אליי ביומולדת להגיד מזל טוב או שרק אני יצאתי מגעילה ואני שונאת את עצמי ככה. והכל עוד יותר מתהפך לי כי אני חושבת שאני מרגישה משהו לידיד שלי והוא בכלל פעם נותן רמזים ופעם מתברר שיש לו משהו אל ילדה מהכיתה שלי ואני לא יודעת בכלל מה אני מרגישה ומה אני רוצה!!! אני כבר לא יודעת. מתי הפכתי להיות כזה בנאדם.
 

Over My Head

New member
אני לא יכולה יותר, טוב?../images/Emo42.gif

איבדתי את עצמי אפושהו בניסיון להפוך מישהי שכולם אוהבים. אני לא יודעת מי אני, אני לא יכולה להיות כנה אפילו עם עצמי. וזה מבלבל אותי ומוריד אותי למטה. אני לא יודעת מה לעשות. פעם ידעתי בדיוק מי אני, מה חשוב לי ומה לא, ומי זאת לעזעזל קארין ומה היא אוהבת ומה היא שונאת ומי החברים האמיתיים שלה ומה הולך לה בחיים. ועכשיו. עכשיו הכל ערבוב אחד גדול. האידאלים שלי התעופפו להם לאנשהו בלי ששמתי לב. כל העקרונות שלי- אין לי אפילו את הכוח לעמוד עליהם רק בגלל שיחשבו עליי שאני סתם עקשנית ומטומטמת. אז מה? אז פאקינג מה?!!! זה מה שאני מאמינה בו ושכולם ילכו להזדיין. כי זה כמו אותו יום. שהיה יומולדת לידיד שלי וירדנו למטה לשבת, ואז חברה שלי אמרה "טוב, בואו נלך לאנדרטה ונעשה צחוקים". מה? אנדרטה-----צחוקים....את לא רואה שאכשהו זה מתנגש?!!! ובכל זאת הלכתי. אז בהתחלה ישבנו על הדשא, כשהשמות של כל המתים משקיפים עלינו מהצד, אבל נתתי לזה לעבור לידי ו"עשיתי צחוקים". ואז הם הלכו לשבת על האנדרטה. על. האנדרטה. לזכר חללי מלחמות ישראל. האנשים ששמרו עליכם!!!!!!!!!!!! אתם שמים רגליים על השמות שלהם?! איך בכלל הגעתם לזה? אז הערתי להם, והמשכתי לשבת על הדשא לבד, כי זה כבר היה הגבול שלי. לדרוך על מי שמתו בקרב. אבל לא הלכתי משם. למה? כי ידעתי שיגידו שאני סתם סתומה ומה אני עושה סיפור מכל דבר. ונמאס לי שאני כזאת חסרת אופי. אלה אנשים ששמרו עליכם. אלוהים. איך אתם יכולים בכלל להעלות על דעתכם לדרוך עליהם? זה כואב לי. זה כאב לי כשהיינו שם. זה כואב לי כשאני שומעת סיפורים על אנשים שאיבדו אנשים שיקרים להם. זה כואב לי כשאנחנו עושים חזרות לטקס ואף אחד לא מבין למה אני בוכה. כי הם מתו. וזה יכול להיות מישהו שאני מכירה. ואנשים עוד ימשיכו למות. צעירים כל כך. וזה יכול להיות אח שלי חס וחלילה, או אחד מהחברים שלו, או אנשים שאני מכירה עומדים להתגייס. ואני לא מאמינה שהם שמו עליהם רגליים. בני 19,20,21. שמתו. שהלכו לבלי שוב. שההורים והחברים שלהם לא יראו אותם יותר בחיים. ש... שאין אותם יותר פה. ואני אפילו לא מכירה אותם ואני בכל זאת בוכה כשאני חושבת עליהם. קצת כבוד. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות בתמורה למה שהם עשו בשבלנו. ועל זה אני מדברת כשאני אומרת שאיבדתי את עצמי. כי מה שחברים שלי עשו שם לא היה לתת להם כבוד. ואם לא הייתי כל כך אבודה הייתי עושה משהו.
 

hadarinke

New member
זה מוכר לי...

יש אצלינו שממש מזלזלים.. הם קובעים לצאת לקניון ביום הזיכרון... נראה לי ממש חוצפה! (ואני לא אומרת את זה בגלל שיש לי 3 הרוגי מלחמות במשפחה.. זה פשוט לא בסדר)
 

דנה EF

New member
../images/Emo72.gifאת לא צריכה להרגיש כ"כ רע עם עצמך..

את לא עשית את זה.. זה לא שבאמת איבדת את עצמך, כי את כן ידעת לשים גבול, להגיד "עד כאן" אני חושבת שפשוט פעם הבאה תעמדי יותר על העקרונות שלך, שתגידי בדיוק את מה שכתבת פה, אותי זה שכנע.. זה באמת נורא מה שהם עשו..
אל תרגישי רע
 

Efrat K

New member
חשוב שיש לך דעה

ואגב,אם זה שצוחקים ביום הזיכרון הופך אותך להיות מקובלת אז אני מציעה לך להשאר במעמד שלך כי בעיניי זה ביזיון נוראי. אני חושבת שאת לא היחידה שמרגישה ככה,יש בטוח מישהו אחד שמשפיע על כולם וגורם להם לעשות את זה והם מפחדים לומר משהו שמא יחשבו שהם לא חלק מהחבר'ה,אל תחששי לעמוד על העקרונות שלך.
 
למעלה