יום שבת צפונה
זה התחיל כמו כל אחד מהטיולים שלנו , לא ממש ברור לאן נוסעים , האוטו הוא זה שמחליט. אורזים ארוחה קלה לדרך , עוצרים פה , עוצרים שם נופים , מים ,עליות על הרים , נסיעה בדרכי עפר - פשוט מדהים. איכשהו גם מזג האויר שיחק אותה ולמרות הקור העז היה בהיר ושמשי. הכביש מתפתל לו בעליה בלתי נגמרת , באחד השבילים הוא פונה פנימה לדרך בוצית חסומה בגדר אני תוהה מה בדיוק יש לנו לעשות שם אבל יוצאת מהאוטו ומדשדשת בבוץ אחריו. הוא מתקרב לגדר הסגורה בשרשרת ועליה שלט : "נא לסגור את השער.פרות בשטח." לאט פותח את השער וקורא לי ואני נאבקת בבוץ אבל בכל זאת מתקרבת ונכנסת אחריו דרך השער. הוא נועל אחרי ומתחיל ללכת כשקולות ציקצוק קוראים לי ללכת אחריו. "יאללה , פרות בשטח , יאללה פרה ... " ובניגוד לכל הגיון אני מחייכת זורחת לי , מכירה אותו כל כך , ידעתי שהוא יאמץ את הכתוב בשלט. ממשיכה להאבק בבוץ וללכת בשביל כשהלחץ גובר, כבר לפני כחצי שעה ביקשתי שימצא מקום לעצירה כדי להשתין. והנה אנחנו תקועים עכשיו בשביל באמצע שום-מקום , איפה בדיוק אני אמצע מקום להשתחרר מהלחץ הזה? הולכים ומסתבר שהוא מחפש לי אבן או סלע לעמוד עליו , אין סכוי שאני אוכל לעשות זאת. גם בשטח , גם מעל לכביש ראשי , וגם בבוץ ??? ובכל זאת , לא ברור איך , מפשילה את המכנסים ומתכופפת , וזרם בתי נשלט , בלתי ניתן לעצירה יוצא. והוא עומד שם , צוחק בקול מאושר . ואני כורעת לרגליו ולא מצליחה לעצור את הזרם , ותערובת מוזרה של מבוכה וגאווה מתפשטת בי. וככל שהזרם ממשיך ומתרוקן , אני מתמלאת במשהו אחר - תחושת הגאווה הזו. ובסוף , אחרי הכל, בדרך חזרה לאוטו , היה בי רצון לגעות מרוב אושר. מווווו אני מוווטרפת עליו.
זה התחיל כמו כל אחד מהטיולים שלנו , לא ממש ברור לאן נוסעים , האוטו הוא זה שמחליט. אורזים ארוחה קלה לדרך , עוצרים פה , עוצרים שם נופים , מים ,עליות על הרים , נסיעה בדרכי עפר - פשוט מדהים. איכשהו גם מזג האויר שיחק אותה ולמרות הקור העז היה בהיר ושמשי. הכביש מתפתל לו בעליה בלתי נגמרת , באחד השבילים הוא פונה פנימה לדרך בוצית חסומה בגדר אני תוהה מה בדיוק יש לנו לעשות שם אבל יוצאת מהאוטו ומדשדשת בבוץ אחריו. הוא מתקרב לגדר הסגורה בשרשרת ועליה שלט : "נא לסגור את השער.פרות בשטח." לאט פותח את השער וקורא לי ואני נאבקת בבוץ אבל בכל זאת מתקרבת ונכנסת אחריו דרך השער. הוא נועל אחרי ומתחיל ללכת כשקולות ציקצוק קוראים לי ללכת אחריו. "יאללה , פרות בשטח , יאללה פרה ... " ובניגוד לכל הגיון אני מחייכת זורחת לי , מכירה אותו כל כך , ידעתי שהוא יאמץ את הכתוב בשלט. ממשיכה להאבק בבוץ וללכת בשביל כשהלחץ גובר, כבר לפני כחצי שעה ביקשתי שימצא מקום לעצירה כדי להשתין. והנה אנחנו תקועים עכשיו בשביל באמצע שום-מקום , איפה בדיוק אני אמצע מקום להשתחרר מהלחץ הזה? הולכים ומסתבר שהוא מחפש לי אבן או סלע לעמוד עליו , אין סכוי שאני אוכל לעשות זאת. גם בשטח , גם מעל לכביש ראשי , וגם בבוץ ??? ובכל זאת , לא ברור איך , מפשילה את המכנסים ומתכופפת , וזרם בתי נשלט , בלתי ניתן לעצירה יוצא. והוא עומד שם , צוחק בקול מאושר . ואני כורעת לרגליו ולא מצליחה לעצור את הזרם , ותערובת מוזרה של מבוכה וגאווה מתפשטת בי. וככל שהזרם ממשיך ומתרוקן , אני מתמלאת במשהו אחר - תחושת הגאווה הזו. ובסוף , אחרי הכל, בדרך חזרה לאוטו , היה בי רצון לגעות מרוב אושר. מווווו אני מוווטרפת עליו.
