יום קשה..

[קרןרווה]

יום קשה..

הADD בן ה8 שלי חלם בכיתה.. ושכח שם את המחברת בה הם רשמו שאלות לשעורי בית.. הצעתי שיתקשר לחבר וישאל מה היו השאלות.. אך גם את הדף אותו קיבלו היום עם רשימת חברי הכיתה.. נשכח. בסוף הצלחנו יחד לשחזר 2 שאלות.. ואחרי שמצאנו את הפיתרון, הרי הוא כבר יותר משעה יושב ולא מצליח להביא את עצמו לכתוב 3 משפטים קצרים.. אני כל כך לא רוצה להיות המורה שלו.. היום היה רק עם חצי כדור רטלין עקב ההסתגלות ההדרגתית שאנו עושים.. מחר אעלה לו לכדור שלם, שגם זה מתחת למינון שלו.. מבחוץ אני שומרת על סבלנות וחיוכים.. אך זה לא קל. משהו צובט במקום מאד פנימי על כך שהוא עובר את ההתמודדויות האלו שגורמות ליכולות המדהימות באמת שלו לא לבוא לידי ביטוי.. וחבל..

 

[zivadina]

ייסורי התחלת הטיפול

החולמנות, לפי מיטב הבנתי, היא בגלל המינון הנמוך מדי של ריטלין. כנ"ל ההתמהמהות בשעורי הבית. אצלנו היה לי הסכם עם הבן, שבכל יום אחה"צ אנחנו יושבים שעה אחת ביחד בשעה 18:00 (בחירה שלו) על שעורי הבית או פעילות אחרת. הרבה פעמים רק הישיבה שלנו על יד הילד עוזרת לו להרכז.

 

[חיוך נצחי]

../images/Emo24.gifמדוע את צריכה להיות המורה?

כמה טוב שאת מסוגלת לשמור על סבלנות וחיוכים עבורו

ישנן אפשרויות רבות להכנת ש"ב. אני לעולם לא אשכח (לטובה) את המורה להוראה מתקנת שנתנה לי הנחייה מפורשת- לא לשבת עם הילד להכנת ש"ב. היתה זו אחת העצות הטובות שקיבלתי במהלך 15 השנים האחרונות! בזמנים שהיתה תמיכה בבי"ס בצורת שעות הוראה מתקנת- שיעורי הבית היו חלק מהעשייה שלהם יחד. שנים מסויימות, כל אחד מילדיי מלווה במורה להוראה מתקנת פרטית, פעם/פעמיים בשבוע - בצהריים (לא אחה"צ). ניתן גם למצוא תיכוניס/תית עם קשר טוב לילד וסבלנות, אך לא אני. המורות יודעות אז, כי את ש"הב מכינים כשנפגשים עם המורה שלהם ורק אז מגישים. הן לא מבקשות. לתדהמתי הרבה, חלק מהמורות אף ויתרו לחלוטין. כל עוד הילד השתתף בכיתה, הקשיב והפנים, חזר על החומר לפני מבחן עם המורה הפרטית- לא היתה השפעה לש"ב על ציוניו. המורות נותנות פחות ש"ב לילד מתקשה. זאת זכותו.מתוך שני דפים שהכיתה מקבלת- מפחיתים חלק מהשאלות/תרגילים.או דף אחד. ישנן עוד דרכים רבות להקל על הילד. כל ילד בהתאם לקשייו, בשיתוף עם ביה"ס, ניתן למצוא דרכים אלו. אני לא הייתי ולא אהיה מעולם- מורה לילדיי. אני אמא. כל אחד ותפקידו. התפקיד שלי לתמוך בהם, לחזק אותם, לדאוג להם לעזרה הדרושה, אך מודה ומתוודה- כל אימת שניסיתי להיות גם "מורה"- התסכולים לשני הצדדים הוכיחו לי מחדש כי עליי לדעת את מקומי למענם. אני צריכה להיות זו שתעזור להם בעת תיסכוליהם, לא ליצור תסכולים נוספים. אני כבר יודעת שגישתי שונה מעט מגישת חלק ניכר מההורים, אך לנו- זה הוכיח ומוכיח את עצמו. וחשוב מאוד, המינון חייב להיות נכון. ללא המינון הנכון, כל היתר לא יעיל ובאמת- תהיה חזרה למעגל התיסכולים.

 

[קרןרווה]

כל כך צודקת

מאד מאד התחברתי למה שכתבת, כך שזה כנראה גם נכון לגבי. דיברתי היום עם אותו תיכוניסט חמוד שעזר לו בסוף שנה שעברה והוא מוכן לבוא שוב. עכשיו צריך לשכנע שוב את בני כי הוא זה ש"פיטר" את הנער...

באמת זה מתסכל.. ודי נמאס, האמת.. יש רעיונות אולי איך כדאי לשכנע אותו להסכים לקבל שוב עזרה? גם לשכנע אותו לקחת שוב רטלין היתה משימה ארוכה.. ובסוף הוא אמר "אמא.. למה זה כל כך חשוב לך שאני אהיה חכם..?" כשאני חונקת דמעה שעלתה אמרתי לו שהוא כבר חכם ומקסים ומוכשר, לי רק חשוב שהוא יוכל להוציא את זה החוצה ולהנות מזה.. ואיכשהו זה שכנע אותו.

 

[דליה.ד]

אוי זה כל כך מוכר לי../images/Emo24.gif

מהתכשיט שלי שכל כך קשה לו לאסוף את עצמו ולהרים טלפון לחבר (והרבה פעמים אני עושה זאת עבורו! כן, מה לעשות גם לי יש "פאקים" בייצור

). במקרים קיצוניים יש כמה אפשרויות (שאנחנו נקטנו בהם בעבר): 1. שהמורה תקריא - בקצב הכתבה - את שיעורי הבית, בסוף השיעור. 2. שהמורה תכתוב בעצמה את המטלות לשיעורי הבית במחברת שלו.....(וואו!) 3. ליצור קשר עם ילד או שניים - קבועים - אליהם מתקשרים בשעת הצורך. 4. לאפשר שיכין שיעורי בית - מידי פעם - עם חבר מהכיתה. 5. שהמחנכת תוודא שכתב את שיעורי הבית. 6. להשיג מחדש את דף הקשר ולתלות על המקרר. 7. שיכין חלק משיעורי הבית (באישור המחנכת) עם דגש על איכות ולא עלך כמות (מהפך!). 8. לכתוב עבורו חלק משיעורי הבית (עוד מהפך! - באישור המורה). 9. שיכין שיעורי בית במחשב (מעודד מוטיבציה). 10. לתת חיזוקים ופרסים כאשר מתחילים "מקטן": ענה לבד על שאלה אחת, הכין לבד את כל התרגילים בחשבון וכו'... 11. זמן קבוע ומוקצב להכנת שיעורים (למשל: משעה 16:00 במשך חצי שעה).

 

[regi n]

עזרה בשעורי בית

אני מסכימה עם הגישה של "אמא" צריכה להיות "אמא", לתמוך, לעודד, לאהוב וכו'. אבל לא כולנו יכולים לממן עזרה בכסף לילדנו. אומנם, בני עדיין קטן ורק בכיתה א, אבל כבר מראה סימנים של קשיים בלימודי הקריאה ואני או בעלי יושבים איתו יום-יום ומתרגלים את הנלמד בכיתה. הכל נעשה בכיף וללא לחצים. ביקשנו מהמורה לוודא כי הוא סימן לעצמו את שעורי הבית (לרוב הוא שוכח לעשות זאת) והכניס את הספרים והמחברות לתיק (כבר ביום הראשון שכח כמעט את כל התכולה בביה"ס). מזלנו, כנראה, שהמורה הסכימה לעזור. ברור לי כבר עכשיו שאנחנו, ההורים, נהיה חייבים לקחת חלק "פעיל" בהכנת שעורי הבית, אחרת הם לעולם לא ייעשו, גם אם זה כןלל להתקשר בעצמנו לחברים/מורה ולברר. מצטערת אם דעתי שונה או לא מקובלת, אבל אני חושבת שבית הספר הוא חלק גדול וחשוב בחיי ילדנו מכדי שנפטור את עצמנו מלטפל בכך מטעמי "נוחות" או "לא לקלקל את היחסים ילד-הורים".

 

[חיוך נצחי]

לא מדובר כלל על "נוחות"

ודעתך כנראה היא כדעת הרוב! מדובר על ילד/ים שכל מתח קטן ביותר גורם לו/להם לתסכול רב והפתיל הקצר שלהם נשרף מיד. על ילדים שמשקיעים הרבה אנרגיות ללמידה בבי"ס ואחה"צ קשה להם מאוד לשבת שוב. מדובר על מצבים שלפעמים מגיעים לסף עצבים שאינו שווה את זה! וכל משפחה ודרכה, ולכל ילד, צריך להתאים את הגבולות והשגרה לפי צרכיו. לא מדובר כלל בלקלקל יחסים של ילד-הורים. מדובר בלהתאים את החינוך/המטלות/הגבולות לילד ולמסוגליות שלו. לא לפי ה"כלל". וכן- זו אני ששונה בנושא הזה.

 

[חיוך נצחי]

איכשהו זה שיכנע- כי זה נכון.

כל עוד תשוחחי איתו בפתיחות, תעלי את המודעות שלו - כך יהיה לו יותר קל. בעיקר העובדה שהוריו מקבלים אותו כפי שהוא- היא החשובה. למס'2 שלי, קשה מאוד להודות כי הוא שונה וזקוק לתמיכה והכוונה. ביסודי סירב יותר מפעם לקבל עזרה וללמוד עם המורה להוראה מתקנת (אני יכול לבד), אחרי פעמיים שסירב, הושבתי אותו לשיחה והסברתי לו שלקבל עזרה (גם אם אתה חושב שאתה לא ממש צריך

)- יכול להיות רק לטובתך! חוץ מזה- אם מציעים לך עזרה- קח. היום הוא עדיין רוצה להיות כמו כולם, אבל יותר קל לו לקבל עזרה. המשיכי להסביר ולהסביר ולהסביר ויהיה בסדר!

 

[אמא אורנה]

נכון

אצלנו זה בדיוק אותו הדבר!! לא לקלקל את היחסים עם הילד בגלל שעורי בית זה נורא מתסכל לשני הצדדים, יש לבני מורה ללמידה מתקנת 3 פעמים בשבוע אחר הצהריים ומאז המורות הסתגלו הילד לא מתוסכל והחיים יפים.