יום נישואים

[קוטלת היתושים]

דוד..

תודה על התגובה שלך.
בעל "נעבעך" אולי התאים לגרסה הצעירה שלי. כמו שאמרתי אנחנו מלא זמן ביחד ואנשים משתנים.
בזמן האחרון (כשנתיים) אני דוחפת אותו כדי שישאל את עצמו את השאלות האלה. נכון שחשוב לי שאני אדע את התשובות, אבל קודם חשוב לי שהוא ידע את התשובות.
הוא לא מתבייש להגיד לי שהרבה מהבעיות שלו הם באשמתי, וזה בסדר. הוא אומר לי את זה בצורה מכובדת ומתוך מקום של שיתוף ולא התקפה (משהו די חדש אצלו). כעת נותר לנו להבין איך אנחנו פותרים את בעיות.

 

[אידיליה2]

הרבה מהבעיות שלו הן באשמתך ?

וזה בסדר מבחינתך, משהו כאן לא נראה לי תקין...

 

[קוטלת היתושים]

יום נישואים

בעלי ואני נהיה בקרוב 5 שנים נשואים. לפני כמה ימים שאלתי אותו היכן הוא רוצה שנחגוג את האירוע ולבסוף יצא שקבענו לצאת למסעדה יוקרתית.
אתמול הוא היה כל כך שקט ומכונס בעצמו וששאלתי לסיבה הוא אמר לי (בסופו של דבר) שהוא לא רוצה לחגוג את היום הנישואים שלנו.
הוא לא רואה למה עלינו לחגוג את היום הזה ומבחינתו ציון יום זה הוא כמו זריעת מלח על הפצעים.
כששאלתי אותו לסיבה (בכיתי והרגשתי סכין שננעצה בליבי) הוא אמר שהיום ההוא לא התנהל כמו שרצה וכל ההתנהלות שהיתה לנו קודם (נישאנו בגיל צעיר ודילגנו על החלק של הלגור יחד - אפילו שהיינו 3 שנים יחד) ושאני החלטתי שנתחתן בלי שהתייעצתי איתו (זה קצת לא מובן.. לא איימתי עליו עם אקדח בראש ואמרתי לו: בוא נתחתן). שאלתי אותו אם הוא מצטער שהתחתן איתי ומצטער שאנחנו יחד. הוא אמר שהוא אוהב אותי ושהוא לא מצטער שאנחנו יחד. הרגשתי אחרי זה יותר טוב מ2 סיבות: הוא אוהב אותי ולא מצטער על התוצאה הסופית והוא סיפר לי את מה שהוא מרגיש (דבר מאוד נדיר).
אבל יש כמה דברים שלא הבנתי:
למה לדעתכם הוא חיכה 5 שנים כדי להגיד משהו? מה עושים במצב שיום הנישואים הוא יום מיוחד בשבילי אבל נוראי לבעלי?
תודה.

 

[מריוס זכריה]

דעתי

למה הוא חיכה 5 שנים כדי לומר לך?
&nbsp
טוב, זה לא דבר שקל לומר אותו. לא רק לומר לך, אלא גם לומר לעצמו.
נשמע שיש פה תהליך של התבגרות והבשלה.
אפשר להניח מהדברים שבגיל צעיר הוא עשה בעיקר את מה שמצפים ממנו, ולא את מה שהוא עצמו רוצה (זה ה"אקדח לראש").
זה קורה ללא מעט אנשים, בעיקר שאלו שבגיל ההתבגרות לא מרדו בהורים. הם ממשיכים לציית לציפיות.
אז אני מניח שהוא מרגיש שהוא התחתן איתך בגלל צירוף של קשר אמיתי ביניכם, וציפיות של אחרים (כולל שלך!).
ברור שהייתה לך ציפיה שהוא יישא אותך. זו הייתה כמובן ציפייה לגיטימית. והוא כנראה לא הצליח אז להפריד בין הציפיות של ההורים שלו ושלך ושל ההורים שלך וכולי. זו הייתה דייסה אחת גדולה. וגם את היית צעירה וחסרת ניסיון ולא ידעת לזהות שהוא קצת ילד של ההורים. או אולי אפילו היה לך נעים שהוא כזה ושמחת על כך: הנה גבר שמגיע לחופה בלי לעשות הרבה בעיות...
&nbsp
לגבי מה עושים - אני מעריך שאם תמשיכו לבנות קשר טוב, בעוד אי אלו שנים היחס שלו לעניין ישתנה. כרגע אני אומר, עזבי אותך מימי נישואין. את יכולה לחגוג גם עם עצמך אם את רוצה. זה ממילא הכל דברים סמליים בלבד. מה שקובע באמת זה היום יום.
&nbsp
מה שבעיקר חשוב, לדעתי, זה לא לרדת עליו, אלא מאוד לשמוח ולהעריך שהוא היה מספיק כנה לומר לך מה עובר עליו. זה סימן שהוא באמת מרגיש קרוב אליך וסומך עליך. אדרבא, תעודדי אותו לומר לך עוד דברים. לא בכח. אבל בסבלנות ואמפתיה.
&nbsp
ותזכרי שדבר קשה שלא אומרים אותו הוא עדיין שם. אז עדיף שהדבר יישמע, מאשר שהוא יהיה סוד. סודות מרחיקים בני אדם.
&nbsp
לסיכום, אני מאמין שעם הרבה סבלנות, אהבה, טאקט - ובעיקר ביטחון עצמי שלך (לא להיבהל ולא להתבלבל) - הדברים עשויים להסדר לטובה.

 

[קוטלת היתושים]

מריוס

תודה על החומר מחשבה שנתת לי.
אני בהחלט חושבת שכך הוא הרגיש.
"דבר קשה שלא אומרים אותו הוא עדיין שם. אז עדיף שהדבר יישמע, מאשר שהוא יהיה סוד. סודות מרחיקים בני אדם."
זה אכן המוטו שלי בזמן האחרון.

 

[חובטת שטיחים]

אהבתי את איך שקיבלת את הדברים

אולי תנסי בעדינות ובלי לחפור, לנסות למנף את מה שקרה לשידרוג היחסים שלכם. למשל לשאול אותו אם יש לדעתו משהו שיגרום לו להרגיש יותר "נכון" עם המצב, אולי משהו אישי שלו, בלעדייך, כמו טיול/חו"ל/פעילות/שיחות , משהו שיטפח את העצמיות שלו שקצת נבלעה בזוגיות עוד בטרם הבשילה...
אני מאמינה שאם את תפרגני לכזה דבר, הוא ישמח בזה ויהיה לו יותר קל להשלים בשמחה עם הנישואים שלכם.

 

[קוטלת היתושים]

היי חובטת

אני מפרגנת לו על כל דבר.. הוא יודע את זה. (כי אני דואגת להגיד לו את זה כל הזמן)
הקטע שכרגע הוא בעצמו לא יודע מה יעשה לו טוב. (אבל הוא עובד על זה )
אני יודעת שהוא נבלע לזוגיות הזו, הוא איבד את עצמו לגמרי בעבר (הוא אפילו אומר לי שהוא חושש למצוא את עצמו כי הוא לא מכיר אותו), עכשיו לאט לאט הוא מגלה את עצמו

 

[אידיליה2]

לא לחפור

טוב לכם ביחד? הנישואין טובים? הצרכים של שניכם מסופקים? סבבה.
לא חייב לחגוג יום נישואין - תחגגו את יום האהבה, את ימי ההולדת, את הולדת הילדים שלכם...
אולי יום אחד זה יעבור לו, אם לא תעשי מזה עניין ופשוט תחליקי.
&nbsp

 

[אייבורי]

בואנה חתיכת אהבל בעלך

&nbsp
וגם קצת נקניק, כאילו שום אחריות על הבחירות שלו והתבכיינות ש"הכריחו" אותו.
&nbsp
אבל זה בעלך, תנסי להיות סלחנית ולגרום לו אושר (למרות היותו נקניק מעצבן)

 

[מריוס זכריה]

ידעתי שאם רק נחכה בסבלנות, תגיע קצת אמפתיה לפורום

ואכן, החיכיון השתלם בענק

 

[אייבורי]

&nbsp
ראיתי עלמה במצוקה וכולם שותקים לאידיוט שמתכנה בעלה.
&nbsp
(גבר בכיין זה באמת מבאס)

 

[קוטלת היתושים]

אייבורי..

אני לא ממש עלמה במצוקה, אבל תודה על הכוונה

הלוואי שבעלי יהיה בכיין, כך לפחות הוא יגיד לי את אשר בליבו.

 

[אייבורי]

אני מבין שאת מגנה עליו

&nbsp
אבל לא אהבתי את הדרך שלו, את ההתחמקות מהבחירות שלו
כאילו הוא נגרר או חסר אישים שהכריחו אותו להתחתן.
אני בטוח שהוא התחתן איתך מרצונו ובלב שלם.
&nbsp
נקווה שיתאפס על עצמו.
&nbsp
והעלמה במצוקה נאמר בחיוך.

 

[אמרלדה]

בדרך כלל כשכותבים פה עצה בתגובה, די בטוחים בה

&nbsp
אבל הפעם אני לא יודעת לתת לך עצה, רק לספר לך משהו קטן מניסיוני.
&nbsp
האקס שלי חי שנים בתחושת החמצה על "פספוס הנסיעה הגדולה לחול" (אנחנו די זקנים

אז זה לא היה מקובל אז) וכל השאר כפי שאת כותבת.
&nbsp
אז יזמתי ופרגנתי לו נסיעה לבד לברזיל לטייל עם הבן חודש בשנת הטיול שלו בחו"ל. ובאמת שזה היה אז מאוד קשה לנו כלכלית.
&nbsp
כפי שאת שומעת, אנחנו אקסים. אני יודעת שתחושות ההחמצה שלו היוו חלק מכובד בהחלטתו להתגרש בסופו של דבר. לא רק, כמובן.
&nbsp
מסקנה? הלוואי וידעתי. אולי לפרגן זה לא מספיק. אולי בגילכם זה כן מספיק ואצלנו היה מאוחר מדי. ואולי פשוט הבן אדם זקוק לטיפול נפשי פרטני כדי לבדוק ולנתח את כל מה שיש בתוכו, כולל הזוגיות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
&nbsp
כן, אני חושבת שכן. זה מכלול שיש בו יותר מאשר פרגון. אני חושבת שבכל זאת, תוך כדי כתיבה הגעתי למסקנה מה נכון לעשות, והנה, יש לי עצה שאני מאמינה בה, בשבילך. בשבילכם.

 

[אייבורי]

דעה

&nbsp
אני חושב שחלק מהבעיה שלאנשים יש פנטזיות איך יראו החיים שלהם בעתיד
והמציאות לא הולמת את הפנטזיות.
לא חיים באושר ועושר, האישה לא נסיכה, אתה לא נסיך
הדאגות הכלכליות חונקות
הזמן קצר מידי להספיק מה שרצית.
והאישה שלך מפסיקה להיות כוסית שמחה ותומכת והופכת להיות אישה עייפה מרירה ולבושה סמרטוטים
שמתה לישון שנ"ץ ולזרוק עליך את הילדים.
&nbsp
מכאן הדרך לפנטז על הטיול הגדול קצרה מתמיד
או לפנטז על אהבת הילדות שלך, איך בכיתה א היא הייתה כלכך יפה.
&nbsp
אני לא בטוח אם פרגון או לא פרגון היו משנים את התוצאה, לפעמים התוצאה היא תולדה של צורת החיים המערבית
משפחה מצומצמת ועומס עבודה\כלכה\זמן גדול מכפי שאדם יכול לספוג.

 

[אמרלדה]

אני חושבת שאתה לגמרי צודק. אני חושבת גם שצורת החיים

המערבית המודרנית אחראית לבעיות לא רק בזוגיות, אלא לדברים רבים נוספים.

קודם כל, כמובן, לבלגן שיש לאנשים בתוך עצמם, מתוך התלבטויות עד כמה ה"אני" במרכז
מול ערכי משפחה מסורתיים, למשל. זה כמובן מוביל לבעיות בזוגיות, וליד קלה על ההדק בנושא הפרידה, ובנושא ה-next

וכן, ההתלבטות בין אורח החיים הקרייריסטי הכמעט מחייב אם אתה רוצה "ללכת בתלם".
והביקורת החברתית והתגובות מסביב, כולל אלה של בת/בן הזוג וכולל אלה שבתוך עצמך, אם אתה בוחר לעשות הפסקה בעומס הבלתי נסבל של החיים האלה.

וכבר בעמוד הזה ראינו לכך דוגמה עם האם שמגדלת את תינוקה בבית ואולי היא שלמה עם הבחירה, אבל לא מאושרת מבחינה אישית.

ואנחנו, כמובן, צריכים להצליח בכל. כי אוי ואבוי לנו אם לא נהיה מרוצים או מוצלחים באחד מהמישורים: עבודה, משפחה, כלכלה - וה"אני". בעיקר, אוי ואבוי לנו מעצמנו. הפרגון הוא "פינאטס" בכל המכלול הזה, אבל נחמד שיש אותו מבן/בת זוג.

תחושת ההחמצה היא גם עניין של אופי, לא מעט. האם אתה מסוגל לחיות עם מה שיש לך ולהיות מאושר, או לא?
לא יודעת. החיים היו פעם הרבה יותר פשוטים...

 

[קוטלת היתושים]

אמרלדה..

אני מסכימה איתך לגבי זה שפירגון זה לא מספיק.
החיים פעם לא היו פשוטים יותר, אנשים פשוט לא דיברו על הבעיות שלהם (לדעתי).
תודה על העיצה