סתם אחת מבולבלת
New member
יום כיפור שלי...
כמדי שנה גם השנה העברתי את הצום בקריאה. והפעם שוב ספר שזואי ומירית הביאו לי (אין ספק שהן דואגות לקריאה שלי). התחלתי את הספר בבוקר ועד צאת הצום סיימתי אותו. אהבתי מאוד את הספר ולמרות שאת הסוף יודעים כבר בהתחלה, מפני שהספר מתחיל בסוף, כשמגיע סוף הספר כבר כל כך קשורים לדמויות שהדמעות עולות למרות שכבר ידענו. היו קטעים מסויימים שאהבתי יותר, הרבה קטעים. אבל היו מספר דברים שנגעו בי ממש, הנה ציטוט של אחד מהם: "עכשיו אני יודעת: אהבה זה כשהאדם שאתה אוהב פותח לך את הדלת, ולוקח את היד שלך ועושה לך סיור מודרך בתוך עצמו כמו בתוך בית שעד היום ראית אותו רק מבחוץ ועכשיו אתה מוזמן להכיר אותו מבפנים, את הצבעים ואת הריחות המיוחדים לו, ואיך האור נופל על החפצים, וגם את הצללים והפינות הנסתרות עם תלתלי האבק........ואתם עולים לעליית הגג, ורואים יחד את הנוף שנשקף מהחלון, ואז אתם יורדים יד ביד לקומה העיקרית, שבה מסודרים הספרים והתקליטים והאוספים ואלבומי התמונות, ובסוף אתם יורדים למחסן, ושם- מעלים אבק וקורי עכביש - מגובבים הזכרונות, החלומות והסודות. ואחרי שהסיור המודרך מסתיים, האדם שאוהב אותך מרשה לך להמשיך להסתובב בתוכו באופן חופשי, לעלות ולרדת בכל הקומות, לפתוח את האלבומים, לחטט במיגרות, לטעום מהסירים, לקרוע את קורי העכביש מחלומות מקומטים, חלודים כצעצועי פח ישנים, ואפילו לפרוע לו את הסדר" ---יהודית קציר / הנה אני מתחילה (עמוד 141)--------- איזה מילים, איזה תאור מדהים! אין ספק שאני מכורה למילים וכמו שהתמכרתי ובלעתי בשקיקה את המילים של גלי סמבירא בספרה שלושים חודשי אהבה, כפי שהתחברתי לכל רגש שאסף לעצמו מילים כדי לצאת אל הקוראים, כך התחברתי גם לחלק מהמילים בספר הזה. לא יודעת עד כמה הספר משלב מציאות בדמיון, יודעת שאת ספרה של גלי סמבירא אהבתי מאוד גם בזכות האומץ האדיר שיש בכתיבה כל כך אישית, כל כך רגישה. אין מה לעשות אני מכורה למילים....... ולסיום ציטוט אחרון שאהבתי מהספר: "....בגדים נועדו בסך הכל לכסות אותנו, אבל במילים אנחנו מתגלים". (יהודית קציר/הנה אני מתחילה) תודה לכל הסופרים כולם, על המילים שהם מתגלים בהן.........
כמדי שנה גם השנה העברתי את הצום בקריאה. והפעם שוב ספר שזואי ומירית הביאו לי (אין ספק שהן דואגות לקריאה שלי). התחלתי את הספר בבוקר ועד צאת הצום סיימתי אותו. אהבתי מאוד את הספר ולמרות שאת הסוף יודעים כבר בהתחלה, מפני שהספר מתחיל בסוף, כשמגיע סוף הספר כבר כל כך קשורים לדמויות שהדמעות עולות למרות שכבר ידענו. היו קטעים מסויימים שאהבתי יותר, הרבה קטעים. אבל היו מספר דברים שנגעו בי ממש, הנה ציטוט של אחד מהם: "עכשיו אני יודעת: אהבה זה כשהאדם שאתה אוהב פותח לך את הדלת, ולוקח את היד שלך ועושה לך סיור מודרך בתוך עצמו כמו בתוך בית שעד היום ראית אותו רק מבחוץ ועכשיו אתה מוזמן להכיר אותו מבפנים, את הצבעים ואת הריחות המיוחדים לו, ואיך האור נופל על החפצים, וגם את הצללים והפינות הנסתרות עם תלתלי האבק........ואתם עולים לעליית הגג, ורואים יחד את הנוף שנשקף מהחלון, ואז אתם יורדים יד ביד לקומה העיקרית, שבה מסודרים הספרים והתקליטים והאוספים ואלבומי התמונות, ובסוף אתם יורדים למחסן, ושם- מעלים אבק וקורי עכביש - מגובבים הזכרונות, החלומות והסודות. ואחרי שהסיור המודרך מסתיים, האדם שאוהב אותך מרשה לך להמשיך להסתובב בתוכו באופן חופשי, לעלות ולרדת בכל הקומות, לפתוח את האלבומים, לחטט במיגרות, לטעום מהסירים, לקרוע את קורי העכביש מחלומות מקומטים, חלודים כצעצועי פח ישנים, ואפילו לפרוע לו את הסדר" ---יהודית קציר / הנה אני מתחילה (עמוד 141)--------- איזה מילים, איזה תאור מדהים! אין ספק שאני מכורה למילים וכמו שהתמכרתי ובלעתי בשקיקה את המילים של גלי סמבירא בספרה שלושים חודשי אהבה, כפי שהתחברתי לכל רגש שאסף לעצמו מילים כדי לצאת אל הקוראים, כך התחברתי גם לחלק מהמילים בספר הזה. לא יודעת עד כמה הספר משלב מציאות בדמיון, יודעת שאת ספרה של גלי סמבירא אהבתי מאוד גם בזכות האומץ האדיר שיש בכתיבה כל כך אישית, כל כך רגישה. אין מה לעשות אני מכורה למילים....... ולסיום ציטוט אחרון שאהבתי מהספר: "....בגדים נועדו בסך הכל לכסות אותנו, אבל במילים אנחנו מתגלים". (יהודית קציר/הנה אני מתחילה) תודה לכל הסופרים כולם, על המילים שהם מתגלים בהן.........