האם של איתי
New member
יום כיפורים על צוק מול הים
אחרי שנים של חווית תלישות נחמדה, מצאתי מקום. בדיוק ב-1 בינואר התחלתי את החיים שלי במקום שלי, זה שלא רוצים לעזוב,או להמיר בטיסה לבירה נחשקת, זה שיש בו את התמצית המרוכזת של התחושה שיכולה להתעורר באדם כשהוא מוצא לו את המקום שלו בעולם. המקום שלי כולל: צוק מרהיב, שמורת טבע שמתחלפת בנופיה מידי יום, אבן מיוחדת ממש בקצה הצוק, אבן כורכר לא מסותת עליה אני מניחה את הישבן, ומשם אני מתבוננת, מעכלת, מתחברת אל המקום האמיתי שיש בו מורדות פעורים עם צמחיה מתחלפת, חוף ים צח, נקי, לבן, סוג של מפרץ עתיר שוניות, וממנו מרחבים של ים שמביא איתו כל יום גלים חדשים, סודות לא מוכרים, ללחוש באוזנה הכרויה והסקרנית של שפת המים. בכל יום אני מלווה את השמש בשקיעתה, סוג של תפקיד שקבלתי על עצמי במקום החדש, אחריות שממלאה אותי במשהו שחסרונו מורגש אם אני נעדרת. והטבע תמיד מקבל כל הסבר. בדרך כלל יום כיפור הוא סוג של שקט עבורי. פלא שמומחש באפשרות שאגיע אל מדינה ביום אחד, ולא אראה מכונית אחת על הדרך הראשית, רק אופניים וגלגליות, ובטוח ארגיש שבעל הבית השתגע. כי פעם קרה לי שנחתתי ברומא באיזה יום, היתה לפי פגישה בשעת הערב עם ידיד בעל מסעדה, ובעודי משוטטת ושורפת זמן עד הארוחה המתרגשה ובאה, אני שמה לב שהעיר חווה חוויה של מות. כל החנויות סגורות, כמה דוכנים זרועים במהלך הדרך להשקות את הצמאים במחיר מופקע. מה קורה בעיר הרוחשת הזאת, גם להם יש סוג של כיפורים שלא ידעתי עליו ? התעלומה נפתרה כשהגעתי למסעדה, ובעליה המתוק המתין לי בחוץ, מעבר לתריס הנעול, והסביר לי בלי למצמץ עם כל המבוכה הקשורה בעניין, שהנבחרת של רומא משחקת כדורגל באיזה מקום אחר על פני הכדור, ומדובר באליפות העולם או משהו דומה, וכשקבענו את הפגישה, ודאי לא ידענו עד היכן תגיע הנבחרת, ועכשיו הרומאים עסוקים בהכנת התקרובת לקראת ההתרגשות הגדולה שתפציע עוד שעה קלה, וזה מה שיש וכן, אנחנו לא נפגש, כי רואה את המשחק עם חברים.....הוא לקח אותי לקפה חטוף במקום היחיד שהודיע בעוד מועד, שהוא נשאר פתוח, משהו מוזנח כזה, לא מזמין בכלל, ובדקה ה- 90 שלפני הדקה ה- 90 האמיתית, כבר הייתי במלון, שקועה בקריאה של ספר מסעות. אז ראיתי סוג של יום כיפורים, והייתי משוכנעת שבעל הבית מאושפז, וכך אני מרגישה בדרך כלל גם ביום הכיפורים הותיק של כולנו במקום שלי על הצוק יום הכיפורים היה הכי מיוחד שיש. החוף היה נקי ממתרחצים זה סוג של שום מקום שאפילו מחרבי יום הכיפורים הכרוניים לא מגיעים אליו. הים בשעות הבקר היה צלול, אפשר היה לראות לעומק עד האופק. הגלים הגיעו עם סודות מתרפקים, סוג של סודות ידועים בלי קצף, בלי תעוזה, סתם רכילות קיומית ממרחקים.האופק נראה קרוב מתמיד, ושני עננים רגועים התייצבו במרכז השמיים, מתעקשים, צופים במרחבים בלי להניד עפעף. צמד הכלבים שלי, שומרי הראש של המופקדת על השקיעה, לא הבינו מה שלושתנו עושים בעיצומו של יום, ומה פשר החריגה בתנאי ההעסקה הידועים. הדינוזאורית השתגעה מהחום והחליטה לערבל את המים בשחיה חפוזה. הגמד, הצטנף מתחת לרגלי, מבקש עמדה של צל, משנה מצב צבירה לחתול. לטבע היה מופע של כישוף. ים שהגיע משום מקום להירף של יום, וישוב אל האופק כדי להתכונן למופע הקסם של שנה הבאה. שנה טובה
אחרי שנים של חווית תלישות נחמדה, מצאתי מקום. בדיוק ב-1 בינואר התחלתי את החיים שלי במקום שלי, זה שלא רוצים לעזוב,או להמיר בטיסה לבירה נחשקת, זה שיש בו את התמצית המרוכזת של התחושה שיכולה להתעורר באדם כשהוא מוצא לו את המקום שלו בעולם. המקום שלי כולל: צוק מרהיב, שמורת טבע שמתחלפת בנופיה מידי יום, אבן מיוחדת ממש בקצה הצוק, אבן כורכר לא מסותת עליה אני מניחה את הישבן, ומשם אני מתבוננת, מעכלת, מתחברת אל המקום האמיתי שיש בו מורדות פעורים עם צמחיה מתחלפת, חוף ים צח, נקי, לבן, סוג של מפרץ עתיר שוניות, וממנו מרחבים של ים שמביא איתו כל יום גלים חדשים, סודות לא מוכרים, ללחוש באוזנה הכרויה והסקרנית של שפת המים. בכל יום אני מלווה את השמש בשקיעתה, סוג של תפקיד שקבלתי על עצמי במקום החדש, אחריות שממלאה אותי במשהו שחסרונו מורגש אם אני נעדרת. והטבע תמיד מקבל כל הסבר. בדרך כלל יום כיפור הוא סוג של שקט עבורי. פלא שמומחש באפשרות שאגיע אל מדינה ביום אחד, ולא אראה מכונית אחת על הדרך הראשית, רק אופניים וגלגליות, ובטוח ארגיש שבעל הבית השתגע. כי פעם קרה לי שנחתתי ברומא באיזה יום, היתה לפי פגישה בשעת הערב עם ידיד בעל מסעדה, ובעודי משוטטת ושורפת זמן עד הארוחה המתרגשה ובאה, אני שמה לב שהעיר חווה חוויה של מות. כל החנויות סגורות, כמה דוכנים זרועים במהלך הדרך להשקות את הצמאים במחיר מופקע. מה קורה בעיר הרוחשת הזאת, גם להם יש סוג של כיפורים שלא ידעתי עליו ? התעלומה נפתרה כשהגעתי למסעדה, ובעליה המתוק המתין לי בחוץ, מעבר לתריס הנעול, והסביר לי בלי למצמץ עם כל המבוכה הקשורה בעניין, שהנבחרת של רומא משחקת כדורגל באיזה מקום אחר על פני הכדור, ומדובר באליפות העולם או משהו דומה, וכשקבענו את הפגישה, ודאי לא ידענו עד היכן תגיע הנבחרת, ועכשיו הרומאים עסוקים בהכנת התקרובת לקראת ההתרגשות הגדולה שתפציע עוד שעה קלה, וזה מה שיש וכן, אנחנו לא נפגש, כי רואה את המשחק עם חברים.....הוא לקח אותי לקפה חטוף במקום היחיד שהודיע בעוד מועד, שהוא נשאר פתוח, משהו מוזנח כזה, לא מזמין בכלל, ובדקה ה- 90 שלפני הדקה ה- 90 האמיתית, כבר הייתי במלון, שקועה בקריאה של ספר מסעות. אז ראיתי סוג של יום כיפורים, והייתי משוכנעת שבעל הבית מאושפז, וכך אני מרגישה בדרך כלל גם ביום הכיפורים הותיק של כולנו במקום שלי על הצוק יום הכיפורים היה הכי מיוחד שיש. החוף היה נקי ממתרחצים זה סוג של שום מקום שאפילו מחרבי יום הכיפורים הכרוניים לא מגיעים אליו. הים בשעות הבקר היה צלול, אפשר היה לראות לעומק עד האופק. הגלים הגיעו עם סודות מתרפקים, סוג של סודות ידועים בלי קצף, בלי תעוזה, סתם רכילות קיומית ממרחקים.האופק נראה קרוב מתמיד, ושני עננים רגועים התייצבו במרכז השמיים, מתעקשים, צופים במרחבים בלי להניד עפעף. צמד הכלבים שלי, שומרי הראש של המופקדת על השקיעה, לא הבינו מה שלושתנו עושים בעיצומו של יום, ומה פשר החריגה בתנאי ההעסקה הידועים. הדינוזאורית השתגעה מהחום והחליטה לערבל את המים בשחיה חפוזה. הגמד, הצטנף מתחת לרגלי, מבקש עמדה של צל, משנה מצב צבירה לחתול. לטבע היה מופע של כישוף. ים שהגיע משום מקום להירף של יום, וישוב אל האופק כדי להתכונן למופע הקסם של שנה הבאה. שנה טובה
