חייבת כוח. אוויר. אור.
כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לשנות או לבטל ואין לי איך.
אין אפשרות, ואני נלחמת בשביל להשלים עם זה.
בשביל להצליח עם הכל למרות הרצון להלחם נגד הכל.
טלפון מהמשפחה, עדיין לא משהו שמצליחה לעבור בשלום.
אנשים ביקורתיים, פחד מביקורת גם בלי שקיימת.
הרבה מטלות לסיים.
לא לגמרי השתתקתי.
כולם מסביבי כל כך חיים. ורק החיים שלי זזים כל כך לאט. בקושי. נעצרים גם.
כבד לי וגם בא לי לבכות לפעמים, ולמחרת בבוקר אני קמה.
זה גם משהו נכון?
