יום השואה
אז השנה יום השואה עבר עלי קשה מתמיד מסיבות שונות שלא אפרט עכשיו. בבית הספר שבו אני עובדת (מקיף שש שנתי) היה טקס מרגש מאוד, שהוצג ע"י משלחת הנוער של בית הספר שנסעה לפולין לפני מספר חודשים. ניתן היה להרגיש בקולם הרועד כי המראות חיים מול עיניהם. לעומת זאת, ניתן היה לראות כי למרבית התלמידים שצפו בטקס זה ממש לא דיבר. ואני לא מדברת רק על יום השואה, את אותה התחושה אני מקבלת גם ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. מעין תחושת אדישות, חוסר אכפתיות, הדרדרות ערכית. כל שנה אני מרגישה מחדש כעס, תסכול, אכזבה וגם דאגה לעתיד. אחרי הכל, זה הדור שיעצב את עתיד המדינה. לא יודעת, אני לא זוכרת שכשאני הייתי נערה כך נראו הדברים. זה לא שאני מייפה את המצב, לא כולם היו אידיאלוגים גדולים אבל היה יותר כבוד, יותר אכפתיות. אני ממש מרגישה הדרדרות מדי שנה. אז האם זו אני שהתבגרתי או יש עוד מישהי שחשה את אותו הדבר? ואיך אפשר לפעול כנגד?
אז השנה יום השואה עבר עלי קשה מתמיד מסיבות שונות שלא אפרט עכשיו. בבית הספר שבו אני עובדת (מקיף שש שנתי) היה טקס מרגש מאוד, שהוצג ע"י משלחת הנוער של בית הספר שנסעה לפולין לפני מספר חודשים. ניתן היה להרגיש בקולם הרועד כי המראות חיים מול עיניהם. לעומת זאת, ניתן היה לראות כי למרבית התלמידים שצפו בטקס זה ממש לא דיבר. ואני לא מדברת רק על יום השואה, את אותה התחושה אני מקבלת גם ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל. מעין תחושת אדישות, חוסר אכפתיות, הדרדרות ערכית. כל שנה אני מרגישה מחדש כעס, תסכול, אכזבה וגם דאגה לעתיד. אחרי הכל, זה הדור שיעצב את עתיד המדינה. לא יודעת, אני לא זוכרת שכשאני הייתי נערה כך נראו הדברים. זה לא שאני מייפה את המצב, לא כולם היו אידיאלוגים גדולים אבל היה יותר כבוד, יותר אכפתיות. אני ממש מרגישה הדרדרות מדי שנה. אז האם זו אני שהתבגרתי או יש עוד מישהי שחשה את אותו הדבר? ואיך אפשר לפעול כנגד?