יום השואה 'שלי'
בכל שנה אני חוזרת על אותם הדברים, ולא איכפת לי... מבחינתי זה בסדר...
כי יום השואה, השואה כפרק בימי עם, לא היו מנת חלקי הילדותי ולא בימי נעורי...
אני? שמוצא הורי מצפון אפריקה לא הקרבנו דבר באותם ימים שחורים... וכך היה
שלמדנו אם בבית הספר, באופן הלא פורמלי כמובן... ואם ברחבה שממול לבלוק...
שהשואה זה 'עניינם', השואה לא שלנו, לא היתה שלנו, ונא לא לנסות ליחס אותה אלינו...
יום אחד בשנה אנחנו החזקים ואתם החלשים.
כל השנה אנחנו מנקות לכם את הבתים? יום אחד בשנה אתם 'הלכתם כצאן לטבח' - ואנחנו
לא!!!!!
אז בצפירה? בזמן הצפירה צוחקים. כל ניצחון בהיותו ניצחון - הוא מתוק.
עד לימים שאמצע שנות השמונים. ואין לי סטטיסטיקה אבל באמצע שנות השמונים... אשכנזיות נישאו לאשכנזים...
ונדיר היה שאשכנזי ינשא למרוקאית... ואני אומרת זאת מתוך מבט על הסביבה שלי בלבד...
מהצד של בעלי וחברים שלו... ומצד המשפחה שלי... ומצד חברים משותפים... לא דומה למצב היום.
ואני ריקי בתוך תוככי משפחה של ניצולי שואה. אסלי.
מצד האמת... אין ספק שהוריו היו מעדיפים לבנם הצעיר במשפחה אשה אשכנזיה בהירת עור ושיער...
'אחת משלנו', יש לכך המון יתרונות, אין ספק שהוריו חששו שיום אחד מי מאחיי או כולם... יבואו לביתם לעשות את חשבון כבוד המשפחה... ובכלל סגנון הדבור, נימוסים וכאלה... אלה של'שוורצה' מה לעשות, ל'שוורצה' יש יתרונות שלא ימצא אצל שום אשכנזיה בהירת עור ושיער..., היכולת להקשיב בלי וללא המעורבות האישית... כי עניין ה'צאן לטבח' לא נעים. מאוד לא נעים. וכשלא נעים לא נותנים זמן להקשיב... וכשאין מקשיב אין מספר... וזוג ההורים שלו?
לא סיפרו. נצרו הכל בתוכם. אני חושבת שהפנימו שאם יום אחד יבקשו לספר... לא יהיה למי לספר, שהרי דור הבנים, דור אחד בלבד של ניצולת שואה, איזה תמונות תיתלה על קירות ביתה? תמונת שחור לבן של בנה קצין בצנחנים. כומתה על הראש וסמל חיל רגלים... וחגורה מעל הירכית והמכנס... ובידו נשק אוטומטי... וזו הגאווה, זהו ההוה וזהו העתיד... אבל.
וכך כשבתוך המקלט אני... ולא מסוגלת לבלוע את מנת המרק... מתחילה מי שאמורה היתה להיות חמתי אוטוטוטו
בלספר לי כמה המרק בריא, כמה טעים... ובעיקר? מבדילה בין המרק החם והמלא בכל טוב שעמלה והכינה לאותו 'מרק' שהיו מעמידים לפניהם בזמן צעדת המוות... שהלכו מהונגריה אל מקום לא נודע מבחינתם. ואם מעט עוף השארת בצלחת... היה המשפט 'אפילו לא התפללנו לחתיכת עוף שכזה...'
לימים... נודע הדבר בין נשים, ישנה מקשיבה... וכך למדתי שאפילו כאן... בין ניצולי השואה... אותן שבאו מהתנורים ממש... שעל ידן קעקוע מספר... קיימות מעמדות ומתוך כך גם כבוד...!
וכך בימי שישי בערבים של קיץ על המרפסת האחורית, בזמן משחק הרמי השבועי... ארבע נשים על שולחן הנשים וארבעה גברים על שולחן הגברים... היתה 'חמתי' מסמנת בעינה כמו אומרת 'תנו לאדלה לנצח' כי אם הייתן ממליצות לאדלה לבחור בין רבע מליון לירות לבין נצחון נשים ברמי... אין ספק בכלל שהיתה מותרת על הכסף... כי הנצחונות הקטנים האלה הם סוג של טעם החיים של להגיד לעצמה 'אני עוד שווה משהו'... כי לאדלה מעולם לא היה כשרון לבישול. ואם היה אז ודאי שלא היה לה חשק... בדיוק כמו שהיא מעולם לא הבינה למה התחתנה אם יוז'י באצ'י ומה לה שהביאה ילד לעולם המחורבן הזה... ועוד נתנה לו את השם אילן. יותר היה מתאים לה להסתובב בסחבות... שלא יהיה בה שום חן או נשיות חס ושלום... אדלה לא נשלחה להישרף... אדלה נשלחה למות מתתי מקלע אל בור... בור שמיד לאחר נפילתן של הנשים לתוכו בה טרקטור וכיסה... המון מחלות מין היו באותן נשים מתות... וזו היתה דרכם שלא תהיה מגפה גדולה בין החיילים הפשוטים. ואדלה פשוט לא מתה ובין נשים חולות מין, שמשחררות לחצים מגופן החם, המת, מחניק והיא מבקשת רק מעט אויר לראות... וכך עלתה וטיפסה ויצאה. יחידה.
כן. ויוז'י באצ'י איש ההומור והלץ שמביא את הבדיחות הטריות אל שולחן הרמי? הוא הוא מאותם מעטים שעומד מעל התנורים ודואג למקום לגופות הבאים... עד שבאו הרוסים הוא שרף.
ואני מקשיבה להן אבל הראש הצעיר שלי ממאן להבין. לתפוס את מה שעבר עליהן... ואיך???
ובעיקר לא יכולה הייתי להבין איך, איך יכולה אשה או נשים שהיו 'שם' להביט לאמא שלי בעיינים ולהגיד לה
'אצלי לא גונבים, הבנת?'
ואמא שלי אשה יקרה שמעולם. מעולם לא לקחה לעצמה רגב אדמה... של משהו אחר...
עובדה.
בכל שנה אני חוזרת על אותם הדברים, ולא איכפת לי... מבחינתי זה בסדר...
כי יום השואה, השואה כפרק בימי עם, לא היו מנת חלקי הילדותי ולא בימי נעורי...
אני? שמוצא הורי מצפון אפריקה לא הקרבנו דבר באותם ימים שחורים... וכך היה
שלמדנו אם בבית הספר, באופן הלא פורמלי כמובן... ואם ברחבה שממול לבלוק...
שהשואה זה 'עניינם', השואה לא שלנו, לא היתה שלנו, ונא לא לנסות ליחס אותה אלינו...
יום אחד בשנה אנחנו החזקים ואתם החלשים.
כל השנה אנחנו מנקות לכם את הבתים? יום אחד בשנה אתם 'הלכתם כצאן לטבח' - ואנחנו
לא!!!!!
אז בצפירה? בזמן הצפירה צוחקים. כל ניצחון בהיותו ניצחון - הוא מתוק.
עד לימים שאמצע שנות השמונים. ואין לי סטטיסטיקה אבל באמצע שנות השמונים... אשכנזיות נישאו לאשכנזים...
ונדיר היה שאשכנזי ינשא למרוקאית... ואני אומרת זאת מתוך מבט על הסביבה שלי בלבד...
מהצד של בעלי וחברים שלו... ומצד המשפחה שלי... ומצד חברים משותפים... לא דומה למצב היום.
ואני ריקי בתוך תוככי משפחה של ניצולי שואה. אסלי.
מצד האמת... אין ספק שהוריו היו מעדיפים לבנם הצעיר במשפחה אשה אשכנזיה בהירת עור ושיער...
'אחת משלנו', יש לכך המון יתרונות, אין ספק שהוריו חששו שיום אחד מי מאחיי או כולם... יבואו לביתם לעשות את חשבון כבוד המשפחה... ובכלל סגנון הדבור, נימוסים וכאלה... אלה של'שוורצה' מה לעשות, ל'שוורצה' יש יתרונות שלא ימצא אצל שום אשכנזיה בהירת עור ושיער..., היכולת להקשיב בלי וללא המעורבות האישית... כי עניין ה'צאן לטבח' לא נעים. מאוד לא נעים. וכשלא נעים לא נותנים זמן להקשיב... וכשאין מקשיב אין מספר... וזוג ההורים שלו?
לא סיפרו. נצרו הכל בתוכם. אני חושבת שהפנימו שאם יום אחד יבקשו לספר... לא יהיה למי לספר, שהרי דור הבנים, דור אחד בלבד של ניצולת שואה, איזה תמונות תיתלה על קירות ביתה? תמונת שחור לבן של בנה קצין בצנחנים. כומתה על הראש וסמל חיל רגלים... וחגורה מעל הירכית והמכנס... ובידו נשק אוטומטי... וזו הגאווה, זהו ההוה וזהו העתיד... אבל.
וכך כשבתוך המקלט אני... ולא מסוגלת לבלוע את מנת המרק... מתחילה מי שאמורה היתה להיות חמתי אוטוטוטו
בלספר לי כמה המרק בריא, כמה טעים... ובעיקר? מבדילה בין המרק החם והמלא בכל טוב שעמלה והכינה לאותו 'מרק' שהיו מעמידים לפניהם בזמן צעדת המוות... שהלכו מהונגריה אל מקום לא נודע מבחינתם. ואם מעט עוף השארת בצלחת... היה המשפט 'אפילו לא התפללנו לחתיכת עוף שכזה...'
לימים... נודע הדבר בין נשים, ישנה מקשיבה... וכך למדתי שאפילו כאן... בין ניצולי השואה... אותן שבאו מהתנורים ממש... שעל ידן קעקוע מספר... קיימות מעמדות ומתוך כך גם כבוד...!
וכך בימי שישי בערבים של קיץ על המרפסת האחורית, בזמן משחק הרמי השבועי... ארבע נשים על שולחן הנשים וארבעה גברים על שולחן הגברים... היתה 'חמתי' מסמנת בעינה כמו אומרת 'תנו לאדלה לנצח' כי אם הייתן ממליצות לאדלה לבחור בין רבע מליון לירות לבין נצחון נשים ברמי... אין ספק בכלל שהיתה מותרת על הכסף... כי הנצחונות הקטנים האלה הם סוג של טעם החיים של להגיד לעצמה 'אני עוד שווה משהו'... כי לאדלה מעולם לא היה כשרון לבישול. ואם היה אז ודאי שלא היה לה חשק... בדיוק כמו שהיא מעולם לא הבינה למה התחתנה אם יוז'י באצ'י ומה לה שהביאה ילד לעולם המחורבן הזה... ועוד נתנה לו את השם אילן. יותר היה מתאים לה להסתובב בסחבות... שלא יהיה בה שום חן או נשיות חס ושלום... אדלה לא נשלחה להישרף... אדלה נשלחה למות מתתי מקלע אל בור... בור שמיד לאחר נפילתן של הנשים לתוכו בה טרקטור וכיסה... המון מחלות מין היו באותן נשים מתות... וזו היתה דרכם שלא תהיה מגפה גדולה בין החיילים הפשוטים. ואדלה פשוט לא מתה ובין נשים חולות מין, שמשחררות לחצים מגופן החם, המת, מחניק והיא מבקשת רק מעט אויר לראות... וכך עלתה וטיפסה ויצאה. יחידה.
כן. ויוז'י באצ'י איש ההומור והלץ שמביא את הבדיחות הטריות אל שולחן הרמי? הוא הוא מאותם מעטים שעומד מעל התנורים ודואג למקום לגופות הבאים... עד שבאו הרוסים הוא שרף.
ואני מקשיבה להן אבל הראש הצעיר שלי ממאן להבין. לתפוס את מה שעבר עליהן... ואיך???
ובעיקר לא יכולה הייתי להבין איך, איך יכולה אשה או נשים שהיו 'שם' להביט לאמא שלי בעיינים ולהגיד לה
'אצלי לא גונבים, הבנת?'
ואמא שלי אשה יקרה שמעולם. מעולם לא לקחה לעצמה רגב אדמה... של משהו אחר...
עובדה.
