והסיפור:
סבא שלי / נטל 21/04/04 איש גדול ושתקן,רק חיוך קטן מתחת לשפם וקריצת עיין של"יהיה בסדר ילדה,תסמכי עלי" לא ישב וסיפר לי אף פעם על מה שקרה שם,על מה שהיה לו שם לפני המלחמה. לא הוא ולא סבתא,זה מסוג הדברים שלא מדברים עליהם. ועברית טובה היתה לו. עלה בגיל מאוחר לארץ ולמד את השפה ואפילו עד כדי כך שהדפיס בה. היה לו בית דפוס קטן,כוך שכזה ברחוב אחד העם בתל אביב. מכונה אחת גדולה ומרעישה שיושבים ומסדרים את האותיות אחת אחת. וכשאני הייתי נכנסת עם אבא,היה עוזב את העבודה באמצע,מושיט לי כף יד ענקית ומחוספסת,ואומר:"בואי ילדה,מה לקנות לך?" והיינו יוצאים יחדיו לרחוב אלנבי שבאותה התקופה היה הומה אדם. סבא אחד גדול מחזיק כף יד של ילדה קטנה.כל פסיעה אחת שלו היתה שני דילוגים שלי. והיינו מגיעים לקיוסק ושם ההצגה ממשיכה:"מה לקנות לך ילדה?" ואני ידעתי שמאבא לא אוציא דבר(פולני או לא?) ורק מהאיש הגדול הזה יבואו הפינוקים. עוגיה אחת גדולה,גזוז מתוק אחד וקרמבו שיהיה לאחר כך. וסבא היה משלם על הכל ועל עוד משהו שתמיד צרף מעבר למה שביקשתי. ומושיט לי שוב את כף היד שלו ואומר:"בואי ילדה,צריך לעבוד" והיינו חוזרים לבית הדפוס שלו והוא יושב על כיסא קטן מול המכונה ואני מושיטה לפי הוראתו אות אחרי אות והוא מסדר אותן לדפוס. השנים חולפות להן,סבא מוכר את הכוך הקטן שלו ברחוב אחד העם ומאחסן את המכונה הגדולה במקלט שלנו. ואז מתחיל ריטואל ימי שני.סבתא שמגיעה לבקר אותנו אחרי נסיעה בשני אוטובוסים והליכה של כחצי שעה לכל כיוון,מביאה דרישת שלום מסבא. בשקית קטנה ומקומטת הוא שולח לי מרמלדה צבעונית בדיוק כמו שאני אוהבת. עוברות להן עוד כמה שנים ואנחנו נפגשים פעם בחודש למשך השבת לאחר נסיעה מרגשת באוטובוס לבני ברק. אורזים בגדים חגיגיים לכבוד השבת במזוודה מהוהה,וכל ילדה שמה בתיק משלה ספר אחד לקריאה. ברגע שאנחנו פותחות את דלת הדירה הפצפונת שלהם,סבא מחייך חיוך גדול ופוקד:"ילדות,בואו לאכול." הוא מושיב אותנו בזהירות מסביב לשולחן הרעוע שבמטבח הקטן ,שם ליד כל אחת צלחת גדולה עם גלינגלי,פורס פרוסת חלה טריה עבה בעובי של כחמישה ס"מ לכל אחת ומוזג כוס בירה שחורה. "תאכלו תאכלו ילדות" הוא מזרז אותנו-זה חם. השבת עוברת בנעימים ובצאתה אנחנו מלווים על ידיו עד לאוטובוס. השנים ממשיכות לעבור ואנחנו מגיעם לארוחה מאחת הארוחות המעולות שסבתא מכינה. הוא מסתכל עלי ומתחיל לדבר בהונגרית,אני שותקת ולא מתקנת אותו,נו התבלבל קצת לא נורא. זה הופך ליותר ויותר בלבול כל פעם.שנים של שכחה. עד שסבתא מתקשרת מוצאי שבת אחת בבכי נורא. היא יצאה למשחק הרמי הקבוע שלה והוא לקח את כל הנרות שהיו בבית(והיו הרבה) הדביק על הפמוטות,על המגש,על השולחן והדליק את כולם. היא חזרה הביתה בדיוק כדי לכבות מהר לפני השריפה. לוקחים את סבא לבדיקות והאבחון ברור וחד. אלצהיימר. דעיכה איטית. האיש הגדול הולך שפוף,לא מזהה אותי,לא מזהה את אמא שלי. ואז מגיע שוב טלפון. היא התחילה לשים לו טיטול לפני השינה והוא הדף אותה ממנו. סבתא נפלה על הארון ונקעה את הכתף. לאחר דיונים ושיחות ממושכות גם היא הבינה שאין ברירה. חייבים להכניס אותו לבית אבות. האיש הבוהה הזה,זה שאינו מדבר,מיישיר מבט פתאום לאמא שלי ושואל:"למה אתם זורקים אותי?" ושוב הוא שוקע בשתיקה. עוד שנתיים של דעיכה איטית ומייסרת בבית האבות וסבתא ואמא כל יום כל היום שם לידו,והוא-לא מתייחס אליהן בכלל. ואז מגיע הטלפון-שמחת תורה בבוקר,יום ההולדת של אבא,כמה דקות לפני שאנחנו הולכים לבית הכנסת להקפות של הבוקר. סבא נפטר. לוויה,שבעה,סבתא בוכה כל הזמן. אחרי כל השנים האלו ביחד היא לבד. ואז היא מראה לי . האוצר . היא מוציאה בידיים רועדות כמה תמונות דהויות ומקומטות. זו אמא שלי,זה אבא שלי-היא מסבירה. ובין התמונות,תמונה של אישה צעירה וילד קטן(בן פחות משנתיים) בזרועותיה. מי זו אני שואלת. סבתא שותקת,והולכת למטבח. אני לא מרפה ופונה אל אמא. מי אלו?,מי האישה והילד הקטן? ואמא אומרת בשקט,שסבתא לא תשמע, "סבא שלך היה נשוי לפני המלחמה,זו אישתו וזה בנו הקטן,שניהם נספו" איש גדול ושתקן,עם חיוך קטן השפם שלך מדגדג סבא
